אב-סבתי, שלמה גולדרינג (שאבי מכנה אותו, משום מה, "הַזָּקֵן"), היה בעליו של מלון "תל אביב" בנתניה. המלון הוקם בשנות השלושים כנראה, וניצב על גבעת כורכר במרכז העיר, בפינת הרחובות דיזנגוף והרצל. ממש מעל גלידה "ויטמן" בה היה אבי קונה לי גביעי גלידה ריקים (לא אהבתי גלידה) ולא רחוק מ"בורקס סמי" הבלתי נשכח. עץ גדול וגינת פרחים הייתה בכניסה. אני זוכר מרפסת מעוגלת. סבי, שהיה ממחזר מים (למשל, מי שטיפת כלים), היה שופך את המים המלוכלכים אל הגינה.

לצד חדרי המלון (שלוש, ואולי ארבע קומות) הייתה דירת שניים וחצי חדרים בקומת הקרקע. שם גרו סבי וסבתי. שנים כבר לא הייתי שם. מה אני זוכר מהמלון? בדירת המגורים: מטבח מצד שמאל, שחלונו השקיף על "גן אהובה", שהיה גן הילדים שהייתי בו שנה. בצד ימין חדר השינה הגדול והסלון. אמבטיה עם ברזים שצורתם X. בקצה הרחוק היה חצי החדר. זה היה חדרו של דודי שלום, שנהרג במלחמת יום כיפור. אני זוכר כוננית של ספרים ומיטת יחיד בחצי החדר. מחצי החדר נפתח חלון אל חצר, שעץ תפוזים עמד בה. סבי היה קוטף את התפוזים ומפציר בנו לאכול, "הם מתוקים מאוד!", היה מבטיח ומקלף באולרו. אבוי, התפוזים ("תפוחי זהף" בלשונו) היו חמוצים כלימון. מעניין אם יש קשר בין טעמם של התפוזים ובין העובדה שהושקו במי סבון שחורים. סבון כלים. סבון כביסה. זה היה עץ רזה מאוד. חבל שכרתו אותו. היה יכול להצל למכוניות החונות.

קצת הלאה משם עמד הצריף. עקום למדי, עשוי עץ, שכנו בצריף כלי הנגרות, הדבק, הקרשים. בקצה הרחוק של המגרש, כך נאמר לי, שכנה המספרה של לוי. אבל לא הצלחתי להבין כיצד שני המקומות הללו, החצר והמספרה, יכולים להתחבר. הם היו שייכים לעולמות שונים לגמרי. על המספרה אולי בפעם אחרת. אומרים לי שלוי עדיין שם, אוחז במספריים.

כיום נעלמו העץ והצריף. יישרו את השטח והקימו שם מגרש חניה. מגרש החניה מגיע ממש עד קיר הבית של חצי החדר. העץ שבחצר הקדמית וכל הפרחים, שסבי היה משקה במים שחורים בריח סבון, נעלמו. כלי הנגרות והקרשים אוחסנו באחד מחדרי המלון העליונים. באחד מן החדרים האחרים מתגורר, מזה כמה עשרות שנים, בדמי מפתח, דייר שבוודאי גילו כבר מתקרב לתשעים, שאם איני טועה היה מלצר במסעדת הבשרים "צלי אש" בעיר (מה שמזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את מסעדת השווארמה "בית רצון", ואת תחנת הטוטו הסמוכה לה, שם ביליתי מדי יום חמישי באכילת מנה ובמילוי טופס). שני שרידים נותרו לי מהנגרייה: פֶּלֶס עשוי עץ עם חלון עגול בקצהו, ומַקצוּעָה של עץ (שאצלנו נקרא "מַקְצוֹעַ"), שהורכבה ביד. הפלס תלוי בחדרי, והבועה שבמרכזו עדיין מאוזנת. מהמקצועה הוצאתי את סכין הברזל כשהילדים התחילו לשחק בה.

מלון תל אביב היה תמיד עבורנו, הילדים, סיפור יותר מממשות. בשנות השבעים כבר הוא היה מזמן לא בית מלון, אלא חדרים מושכרים. לפני כן מספרים שסבתי הייתה יושבת ליד שולחן גדול, שמושלך כנראה באחת הקומות העליונות, ומקבלת אורחים. אבי זוכר את פנקס הקבלות. בעקבות עסקאות והסדרי ירושה עם הענף המשפחתי שבכפר תבור נותרה מן המלון רק דירת המגורים הקטנה. אחר כך עבר סבי לבית אבות ברחוב גד מכנס, רחוב שכילד הייתי בטוח כי נקרא על שם המגן הימני של "מכבי נתניה". כלומר, זה היה מובן מאליו. לימים התברר לי שזה גד מכנס אחר. בויקיפדיה כתוב כך: "ערך זה עוסק בגד מכנס הכדורגלן. אם התכוונתם לגד מכנס, עסקן ציוני ממייסדי נתניה, ראו גד מכנס (עסקן)".

המלון היה, בעצם, מין סיפור ישן, מראש. מקום שמלכתחילה היה מצוי בעבר. אחר כך קמו מלונות מן הסוג הענקי והגבוה, וכמעט שאי אפשר היה לקרוא לו ברצינות "מלון". בעוד כמה שנים ודאי הוא ייהרס. כבר יש תוכניות כאלה. רוב חדריו הגיעו לידי המשפחה שבבעלותה גם קולנוע "שרון", אותו מבנה עצום ממדים העומד זה עשרות שנים בלב נתניה (כל מה שאני זוכר ממנו הוא מנורות עגולות גדולות ו"יציע". שם ראיתי את "גריז" לראשונה ואת "שליחות קטלנית"). מה שנותר מן המלון הוא תקווה משפחתית מתמשכת להתעשרות מהממת מכוח מימוש הזכויות בדירה, שכמו תצמח לגובה ותוכפל בעשרים קומות. השנים עוברות. את השיחות הללו אני זוכר עוד משנות השמונים המוקדמות. לעת עתה הבית מתפורר לאט. גן הילדים נעלם מזמן. יש לי באיזה מקום מעטפת דואר עם הלוגו של המלון. כשייהרס המלון, יהיה זה השריד האחרון של העסק המשפחתי – מעטפה אחת ריקה.
 

7 תגובות בנושא “נתניה (3): מלון תל-אביב

סגור לתגובות.