קפקא במשביר לצרכן (אמיל זולה)

גן-עדן לאישה, מאת אמיל זולה, תרגום עדה פלדור (הוצאת כרמל)
 
 
קניתי את הספר בעקבות המלצתו של דרור משעני מלפני כשנה, אבל רק עכשיו התפניתי אליו, מה ששינה את תוכניותי מבחינת קריאה לקיץ כולו – "תרז ראקן" ו"המשיסה" כבר ממתינים לתורם. אני רושם כמה הערות מאמצע הקריאה בספר המעולה הזה. ראשית, התיוג של זולה כ"נטורליסט". כמה מטעה המילה הזו, שעולה ממנה ניחוח יבשושי של עיון אובייקטיבי קר, ספרות של מדעי הטבע כביכול. הספר הזה הוא כולו מטפיזיקה, מטפיזיקה של סחורות. אפשר לחשוב עליו כקפקא במשביר לצרכן, במובן זה שהספר יוצר תחושה שחנות כלבו לבּדים גדלה והולכת עם הקריאה; לא רק פיזית – והממד הפיזי של הגדילה הוא מדהים כשלעצמו – חנות שרוצה ומצליחה לנגוס עוד ועוד בסביבתה – אלא גדילה במסתורין של המסחר, שזולא אינו יוצר אותו בשום "פעלול" ספרותי. עצם החלוקה של עולם החנות הגדולה (לקראת אמצע המאה ה-19) למחלקות, שלכל אחת מהן יש מאפיינים ייחודיים, והן עוינות זו את זה כמו ערי-מדינה באיטליה שלפני איחודה, עצם התנועה של "ההנהלה" בין המחלקות ובין הקומות, "אקציות" של עובדים (!) וטקסי פיטורין שהם אולי הד לטרור המהפכני, יוצרת משהו דמוי מדינה בתוך עיר (פאריז). ואכן, רבים תיאורי המחלקות במונחים של "קיסרות" או "מלחמה".

מדהים איך זולה תופס את הספרות, בספר הזה, כמכשיר של תיאור עולם – להבדיל ממכשיר של סיפור של נרטיב (הבחנה שהעלה בנימין הרשב). הסיפור כאן לגמרי זניח ואפשר לסכמו בכמה מילים. אבל ה"תפאורה" – איזה עניין! הבדים, המטריות, המלמלות, התחרה, וכמובן, כמובן, הכסף, הפדיון, המחזור, עסקאות המקרקעין, תחרות המחירים, הפרסומת, מחיקת המתחרים, ובקיצור – הקפיטליזם. אני מנסה לדמיין את הספר הזה כסרט: היו רואים בו כמובן דמויות ושיחות, אבל, כמו בציור סיני הן היו קטנות על מלבן האקרן, טובעות ונבלעות בתוך הררי בדים, בחללי ענק מרופדים. שוב קפקא – כמה קלושות הן ההבחנות המקובלות בין הריאליסטים ל"מודרניסטים"; אדרבא, אפשר אפילו לטעון שקפקא נאלץ לייצר תפאורות ענק במקום שזולה זיהה אותן בחנות הפריזאית הממשית – בלי שום מנגנונים מסתוריים, בלי שום טלפונים לטירה.