1. ראיתי "בקרוב" של כמה סרטים ישראליים חדשים, לפני "באטמן". הן באטמן והן הג'וקר מדברים באופן מוקצן (פנימה-עצור/החוצה-משולח רסן), וזה הביא אותי לחשוב על הקדימונים. אחד מהם לסרט "איים אבודים", השני ל"ואלס עם באשיר", והיה עוד אחד כמדומני. מה שהיה בולט בקדימונים האלו הוא שאני לפחות לא הצלחתי להבין מה השחקנים אומרים. פשוט לא הבנתי את המילים, את דיבור העברית. זה היה נשמע כמו מלמול רוב הזמן. אינסטינקטיבית תרתי אחר כתוביות תרגום, שלא היו. זה רק אני?

 

2. חומר גלם לבדיחה (לילידי שנות ה-70): רוג'ר מוּר ולי מייג'ורס נכנסים למעלית.

 

3. מאמר של אמנון נבות בעניין ישעיהו קורן ב"מעריב". עיקר הטענה: אי אפשר להבין את קורן בלי "ההקשר" שלו: סופרים כמו יהושע קנז, יצחק בן-נר ובנימין תמוז. אבל אם זה נכון, הרי צריך להבין את ההקשר של ההקשר: את כל הסופרים הצרפתים, למשל, שקנז תרגם וממילא קרא (נגיד: פלובר). אבל כדי להבין את פלובר צריך להבין את ההקשר של פלובר, ולגשת לסאנד ולטורגנייב, בין היתר. ומטורגנייב הדרך לטולסטוי ולדוסטויבסקי קצרה. והיא לא נעצרת שם. בקיצור, לפני קריאת העמוד הראשון בספר של קורן הנך מוצא את עצמך שקוע במיטב הספרות הרוסית, אבל חושב כבר על עוד מאה ספרים. הפרדוקס של זנון כמתכון מעשי לקריאה הוא מצד אחד הצעה לקריאה הטובה ביותר שיש, ומבחינה זו אני מזדהה עם דבריו של נבות, אבל מצד שני היא הצעה להפסיק לקרוא עוד לפני תחילת הקריאה.

המחשבה שספר "נעול" לגמרי בתוך ההקשר שלו דומה למחשבה שאי אפשר לראות היום מחזה של סופוקלס, כי אין יותר יוון עתיקה. היה זה מיכאיל בכטין שכתב, שההפך הוא הנכון: יצירות גדולות חיות בעיקר מחוץ להקשר שלהן, מעבר לו, במה שהוא כינה "הזמן הגדול", בו הן צוברות עוד ועוד משמעויות עם השנים. אנו רחוקים היום משייקספיר ובלי ספק איבדנו משהו בגלל זה, אבל במובנים אחרים אנו מבינים את שייקספיר גם טוב יותר מבני זמנו, טוב יותר דווקא מחוץ להקשר. למשל, בגלל שיש לנו את פרויד, או מארקס, או דרידה – כל אחד לפי טעמו.

19 תגובות בנושא “דיבור — חצי בדיחה — הקשר

  1. אולי באותו הקשר, ובכל זאת אשמח לדעתך, האם כדי *לכתוב* צריך לקרוא את כל מי שקדם לך (גם אם נישאר בסיפורת העברית ונתחיל ממנדלי, עדיין נמלא כאן כמה וכמה ספריות להרכבה עצמית מאיקאה).
    כלומר, נדמה לי שנבות מנסה בדרכו לשרטט איזו דמות של קורא אידיאלי, ואני מנסה לחשוב על אפשרות קיומו של הכותב האידיאלי (האם המדד היחיד שלו הוא הספרים שהוא קרא?), והאם הוא יותר "בר-השגה" מאשר הקורא האידיאלי?

  2. אני לא חושב שיש תשובה לשאלה. אם מישהו רוצה לכתוב בלי לקרוא שום דבר ומרגיש טוב עם זה, בבקשה. שרה שילה אמרה שלא קראה כמעט כלום בחייה ובכל זאת כתבה ספר מצוין. אישית אני נוטה לחשוב שאם אפשר ללמוד מאחרים אין סיבה לסרב לאפשרות הזו. אפשר להכין ביצה מקושקשת אולי בלי כל הדרכה או תקדים, אבל אם תקרא את ההצעות של חיים כהן בספרו שיצא ב"בבל" תראה איך המקושקשת משתפרת פלאים. מי שיש "בתוכו" מספיק חומר ו"הוראות הפעלה" ואינו זקוק לאחרים, בבקשה. אני מודה שרוב רובם של הספרים הטובים שקראתי היו ספרים של סופרים שקראו ספרים אחרים. זה יכול, אגב, להפריע מהכיוון ההפוך, כלומר, עודף קריאה גם הוא יכול להכביד על היצירה שלא לצורך.

  3. ההכרח בליווי תרגום בסרטים ישראליים הוא בעיה ותיקה. רק שנראה לי שפעם הבעיה היתה איכות ההקלטה והסאונד הלא משוכלל והיום זה "המשחק הקולנועי" המנוגד לתיאטרוני, שמחקה סגנון דיבור יומיומי שטוח והמהמני. לא צריך אוזן רגישה מאוד כדי להבחין שמדור לדור הגיית המלים וחיתוך הדיבור הופכים פחות ופחות בהירים ויותר מטושטשים.
    ייתכן שבהוליווד יש פחות כניעות ביחס לנורמות דיבור מתהוות.

  4. פוקו התייחס לצעמו על ציר של זמן ומתוך הקשר.

    אתה בעצם טוען שההפך הוא הנכון?

  5. אפשר עוד שאלה?
    האם כדי לקרוא את הספרים שלך צריך להיות בעל היסטוריית קריאה מסוימת?
    מה צריכה להכיל זו של 'קורא אידיאלי'? האם יש כזה?

    קראתי את אבנר ברנר פעמיים עד כה. הוא מושלם בעיניי ואולי זה המקום לומר זאת, זה אחד הספרים היפים שקראתי. לפני הפעם הראשונה לא קראתי דברים רבים, דברים שהבנתי, מהספר ומהביקורות, שכדאי לקרוא, כך למשל, בבורות שאני מתביישת בה, אם כי לא בשלמות שאחרת לא הייתי מדברת עליה, אבל זה כבר נושא אחר, ובכן, בבורות כזו לא קראתי את גנסין וברנר. מאז קראתי, הרבה, וחזרתי אל הספר והכל היה מופלא יותר

    אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לשאול. אולי ככה: מה לקרוא? מה לקרוא לפני הרוצחים? או האם לגשת אליו ככה, בלי לחשוב? אני מודעת לעובדה שהשאלות שלי חצופות. אני מבקשת סליחה.

  6. תודה על השאלה ועל שקראת. אני אגיד לך בכנות שאת הספרותיות של הרומנים האלה אני לא אוהב היום, ולא נראה לי שבעתיד אכתוב "על גבי" ספרים. יש לי ממש אוורסיה מזה וגם קצת בושה. ברומן הראשון יש הקשר בעיקר של סיפוריו המוקדמים של ברנר, ושל הסגנון הגנסיני. בשני יש כמה חיקויים שיש להם הפנייה מפורשת בספר, ועוד כמה בלי הפנייה, אבל בסך הכל זה לא כל כך חשוב. לפחות הייתי רוצה להאמין כך.

  7. תוכל אולי להסביר יותר למה התכוונת כשכתבת "(פנימה-עצור/החוצה-משולח רסן)", ושהם
    מוקצנים? האם הטענה היא שהדמויות לא אמינות?

    עוד לא ראיתי את הסרט, וביקורת רעה (שלא ממש ראיתי אחת כזאת עד עכשיו) חשובה לי בשביל איזון… תודה.

  8. אבל אלאריו, מדוע נמיכות הרוח הזו בניסוח התגובות שלך. מדוע ההתאבקות הזו ברגלי הכותב. ודרור – יכולת טיפה להרים אותה, לא? מאשפתות ירים אביון וכו'? אחרת כל נמיכות הרוח שלך חשודה

  9. לא היו כוונות ארסיות, מצטער אם נשמעתי כך. צבטו את לבי ריבוי ה"במחילה", "בורות שאני מתביישת בה", "במחילה", "שאלות חצופות", "מבקשת סליחה". כעסתי על דרור שעבר על כך בשתיקה. רציתי להגיד לך "הי, מה העניין, את נשמעת יותר מבסדר. מה את מתנצלת כלכך הרבה." יצא קצת עקום

  10. תפסתי את עצמי כמעט מתנצלת בפניך עכשיו שאתה צודק
    אתה בהחלט צודק קצת ויש לתקן את העמדה שלי מול העולם וכנראה גם מול דרור בורשטיין
    אבל נדמה לי שגם את שלך

  11. נכון, באתי ללמד ויצאתי לומד – וכנראה אין גבול למה שאני עוד צריך ללמוד. מאחל לך "ציד מוצלח" בשדות הציד הרחבים של הספרות והחיים. וגם, אם יותר לי, ממליץ על ספרו של דניאל פנק, "כמו רומן", שיצא בהוצאת שוקן והוא מסה מלבבת, מלאת חן ונטולת חשיבות עצמית על אהבת הקריאה באלפי צורותיה. ודבר אחרון אחרון, בתגובה לתגובתך: אין צורך "לתקן", את לא "מקולקלת". תודה על מה שאפשרת לי ללמוד וסליחה על הפגיעה.

  12. התכוונתי רק לתאר משהו. באטמן מדבר בלי להזיז את השפתיים ובמין לחישה רועמת, והליצן מזיז את השפתיים, את הלשון, מברבר לכל הכיוונים.
    בעניין הסרט בכללותו, בסך הכל זה סרט לא רע, אבל המבקרים שנסחפים על ידי ההייפ כנראה הורגלו לקולנוע מאוד טריוויאלי אם הם רואים בסרט הזה יצירת מופת או סרט העשור וכו'. נכון שבהשוואה למלחמת הכוכבים יש כאן מורכבות ותחכום, אבל בסך הכול מה שהסרט הזה עושה הוא לקחת את ההניגוד שחור-לבן שבמלחמת הכוכבים ודומיו מחולק לשתי דמויות מנוגדות, ולהכניס את הניגוד לתוך הדמויות עצמן. עדיין המחשבה היא מאוד בינארית (אולי אף במוצהר, בעיקר בדמותו של דנט). זה יוצר בלי ספק מורכבויות יחסיות ומעורר כמה מחשבות על הז'אנר ושטיחותו בקולנוע – לא כל כך מעבר לזה. כך לדעתי.

  13. יותר ויותר משוררים וסופרים שלא קראו הרבה יותר מהמקומון הקרוב ומהיומן הפרטי שלהם- מפרסמים ספרים. אלה נעשים רבי-מכר , משום ש'הקורא האידאלי' שלהם הוא בדיוק זה שלא קרא הרבה יותר מהמקומון הקרוב ומהיומן הפרטי שלו-עצמו ( ובמונחי ימינו – לא יומן, אלא מכלול הצ'אטים בעזרת המחשב ו/או הסלולר ). אלה פניה של הספרות וזו גם מידת מורכבותה ועומקה, ומה הפלא שהפרסומות העכשוויות לספרים מנוסחות ממש כפרסומות למוצרי קוסמטיקה ולחבילות נופש. האנלוגיה בין אלה ובין יעדיה ותכניה של הספרות הזאת אינה מופרכת כלל . בהצלחה

  14. ניתוח מעניין של קורן והיצירה וחציו השני הוא שחצני, ארסי ולא ממש קשור לעניין, בו הוא תוקף את פרי בטענות שהן פרי דמיונו הקודח וללא בסיס עובדתי.
    נבות, בקצרה, שם עצמו בתוך ראשו של פרי ומביא את כוונותיו ה"נסתרות" והנלוזות כביכול.
    והחצי הזה הוא גיבוב שטויות מלא ארס ומירמור

סגור לתגובות.