בגלל שינויי אופנה ורעיונות חדשים בדבר עיצובם של אלילים קשה למצוא כיום אלילים מן הסוג הישן – בעלי עיניים מזרות אימה, כפיים פרושׂות לפנים, כנפיים, סנדלי זהב. הנסיבות אילצו את האלילים לרדת למחתרת – לא רק מחשש שינותצו על ידי קנאים לאֵל אחר, אלא מטעמים שבטעם הטוב. הם פשוט הפכו בולטים מדי, כמו מלכים נושאי כתר במחסן של נעליים. אנחנו, למשל, מחזיקים כיסא ישן שהיה פעם חבר של כבוד במועצה האולימפית, רהיט שידע ימים בהם היה אחד הכוחות רבי העוצמה ביותר בעולם. צניעות תהיה אך מגוחכת כאן: הרי על עלילות הכיסא החוּם שלנו נכתבו כמה מן הפרקים היותר מרשימים במיתולוגיה היוונית. והוא זוכר אותם על פה. כך, קורה שאדם סבור בתום לב שהוא נשכב על ספסל בית-כנסת ישן כדי לנוח לרגע ואינו יודע כי למעשה הוא מקריב מנחה לאפולו כמי שקופץ אל גחלי המזבח. היות שאת עצמו הוא מקריב בלי אומר, יקרה לא אחת – ומי לא היה עד לכך – שאדם מתיישב על כיסא על מנת שלא לקום ממנו עוד לעולם.

 

 

19.11.07