מתי שמואלוף כתב ביקורת על "לוויה בצהריים" – לטעמי ביקורת מקוממת. מכמה טעמים. ראשית, כי היא משחקת את המשחק ואת כללי הדיבור של מבקר במשטר טוטליטרי, הבוחן יצירות אמנות דרך התאמתן למערכת עקרונות פוליטיים שהיא בבחינת אמת מובנת מאליה. אפשר בקלות לתרגם את הביקורת הזו לרוסית, להוסיף חותמת, ולהוסיף בסופה גזר דין "שש שנים בסיביר עם עבודת פרך". "זה אינו ספר שמצליח באמת לבקר את הלאומיות" נשמע כמו "זה ספר שאין לו הכרה מעמדית", או משפטים בסגנון זה.
אבל היא מקוממת עוד יותר מבחינה ספרותית. זוהי ביקורת מוסיקה שחרשת לכל מה שלא נאמר במפורש, מפורש כמו במצע של מפלגה. "אי אפשר לדעת לאן הולכת הגר כשהיא עוזבת את המושבה ואיפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי", כותב המבקר, כאילו מצא סעיף מרשיע. אבל גם לשיטתו, גם בעיניים הצרות של הביקורת ה"לאומית", חבל שהוא אינו רואה שזה שלא יודעים איפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי הוא בעל עוצמה ביקורתית-פוליטית, ולא להיפך. הרי אי המיקום של הכפר הוא המקנה לכפר הנעדר יותר כוח ספרותי, ולא פחות. כי אם זה לא כפר בעל שם ומקום מוגדרים, הכפר "גדל", הופך להיות "בכל מקום". בכל מקום – כולל בנפשה של הגר, ששמה הפרטי מכיל את הערביוּת הנעדרת של הכפר.
המבקר מצטט את משפט הפתיחה של הספר: "הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב" (עמ' 7). וקובל: "בכל זאת, לא ברור לאן תושביו עזבו, מדוע ובאילו נסיבות". הנה, פתאום, כשזה נוח, אפשר להעמיד פנים לא-פוליטיות, ולהאשים את הסופר שוב. מה פירוש "לא ברור לאן תושביו עזבו"? הרי ברור לכולם לאן עזבו, ואין צורך לומר זאת. ובוודאי שאין חובה לומר זאת.
לכן הוא אינו מבחין שכל המציאות היהודית בספר מוזרה, פושעת, אפלה, חנוקה, ולכן מאוד פוליטית. הוא אינו מבחין באופן שבו הפוליטי מחלחל אל חיי האהבה, אל האופן שבו אנשים מדברים, אל ה"טבע הדומם", אל האופן שבו שגרת דיבור ונוהג מכסה על פשע. כי זה לא כתוב באופן מניפסטי, כלומר, כי זה כתוב כספרות.
ומה יש למבקר לומר על ספרות (להבדיל מ"לאומיות")? משפט אחד: "הספר כתוב בצורה בהירה, שומר על קצב מהיר, ואף מכריח את הקוראים להשלים פערים ולפענח בעצמם את הטקסט". משפט שנכון למאות אלפי ספרים בעולם, מרוברט לודלום ועד דוסטוייבסקי.
אפשר להעריך את "לוויה בצהריים" בדרכים שונות, וזה בסדר גמור. אבל המבקר לא כותב באמת על הספר של קורן. הוא כותב על עצמו, על הדוֹגמה האידיאולוגית שלו (שבסך הכל אני קרוב אליה פוליטית; אני מציין זאת כדי שיהיה ברור שאין כאן עניין של מחלוקת אידיאולוגית). זה כל מה שנחשף כאן, בביקורת. המשפט של המבקר על הסופר מתאים כאן, כמדומה: נדמה כי שמואלוף "'חטא' בניסיון לתאר את האחר ובבד בבד כלא אותו בגבולות מבטו".
תוספת מאוחרת: נוסח אחר של הביקורת ודיון מקביל באתר של שמואלוף >>.
מתחת לשולחן 
ולא הייתי מצליח לנסח את זה טוב יותר.
אהבתיאהבתי
קראתי את הביקורת הזאת פעמיים ולא ידעתי מאיפה להתחיל לשלול אותה. יש לה באמת אפקט מהסוג שגורם לך לשפשף את עיניך. העגום מכל הוא שנראה לי שאין כאן שום רצון ליצור פרובוקציה והביקורת נכתבה באמונה שלמה. יש בה עיוורון ואטימות כלפי כל רוח אמנותית, פשוט חוסר הבנה, סירוס אקדמי חמור. נקודת ההשקה האבסורדית בה היא "אני ואפסי עוד", כי נדמה שהכותב לא רואה שום דבר מעבר לרדיוס המאוד מצומצם שלו.
אהבתיאהבתי
לא השקה
אהבתיאהבתי
מתי שמואלוף בא מאג'נדה מסויימת, ואכן רואה את הדברים בדרכו. הוא לא יכול לראות את הספר כפי שאתה רואה אותו, הוא רואה את הספר ומבקר אותו עפ"י טעמו.
הפיסקה הזו:
"
הספר כתוב בצורה בהירה, שומר על קצב מהיר, ואף מכריח את הקוראים להשלים פערים ולפענח בעצמם את הטקסט. יחד עם זאת, ההכתרות השונות של קורן כפסגת הפרוזה העברית מחייבת אותנו למצוא לכך צידוקים אתיים, אסתטיים או סוציאליים, ואין אנו מוצאים אותם ב"לוויה בצהריים". זה אינו ספר שמצליח באמת לבקר את הלאומיות; טווח הזמן שלו קצר מדי, היכולת שלו לחדור מבעד למסך האחרות מוגבלת וחוץ מרבדי טקסט תנ"כיים, הוא לא מצליח לבסס ספרות שלא תיפול לתוך האקראי והשרירותי (מותו המוזר של יפתח).
"
זאת דעתו של שמואלוף על הספר, הוא מבקר אותו עם אג'נדה מזרחית שמאלנית הטוענת לקיפוח שכנראה גם לא היתה מוצאת ערך כלשהו בספר "מיכאל שלי" המתעלם מהמזרחיות ורואה בערבים עניין הזוי. בזה או בכל ספר פרוזה כתוב אחר שאיננו משקף את האג'נדה של שמואלוף.
נו, אז מה? אסור לו?
אהבתיאהבתי
ומה שאתה עושה דומה לשמואלוף, לידיעתך.
אתה דוקר את שמואלוף איפה שהוא דוקר
באותם כלים. כם הדקירה שלו מזכירה טוטליטריה שלך עליו מחרידה לא פחות.
אהבתיאהבתי
אני מצאתי את הביקורת של שמואלוף פשוט סתמית ונטולת כל רגש, כאילו הספר גלש דרכו כמו דרך מגלשה בלי להשאיר שום עקבות.
אפילו לא הצלחתי להתרגז.
אהבתיאהבתי
ודאי שמותר. מותר גם לבדוק כינור עם פטיש, אבל לא כדאי אולי. מכל מקום, לי מותר להצביע על השטחיות שבביקורת מזווית זו, וזו בלבד. גם מותר לי לטעון שהוא אפילו לא מפעיל את האג'נדה שלו בצורה טובה מספיק, וזה מה שניסיתי לטעון.
אהבתיאהבתי
וביקורת על ביקורת אינה כבדיקת כינור עם פטיש?
הלנצח נזעם על המבקר ולא על תופעת הביקורת?
(אני מניחה שמאחורי ההתעלמות של שמואלוף מכוחה של העלמת הזמן והמקום עומד נחיל של קוראים שרואה את הספר הזה באותו אופן. האם כולם טועים? האם ישנה קריאה מוטעית? לכל הרוחות, הירגו כבר את הביקורת. עזבו את המבקר)
אהבתיאהבתי
שמואלוף עד כמה ששמתי לב,רואה את העולם דרך פריזמה אחת בלבד. ועושה רושם שספרות היא לא תחום העניין שלו. יותר משזה מקומם ומכעיס, זה פשוט משעמם.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שגם צריך לומר משהו על המגיבה מעלי שמדברת על תופעת הביקורת כדבר שצריך לזעום עליו.היא קוראת להרוג את הביקורת. זה כאילו קראה להרוג את התרבות. לשיטתה של נופלת מגרייס צריך לחסל את מוספי התרבות בעיתונים. את כולם. תרבות וספרות, תרבות מעריב, שבעה לילות וכל השאר. נשאר עם בן כספית ונהיה שלווים סוף סוף.
זה יותר גרוע משמואלוף שהוא רק משעמם.
אהבתיאהבתי
הספרותי והפוליטי. כמה אי הבנה, כמה חוסר טעם נמצא במרווח הזה. שהרי אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה, וגם: אחרי אושוויץ אסור שלא לכתוב שירה. ומתי שמואלוף רק הלך בדרך סלולה היטב, וסולליה הם – איזו אירוניה! – דווקא הציונים שנואי נפשו (ואתוודה: גם נפשי). סללו אותה ס.יזהר, וע. עוז, וא.ב.י., במשלים פשטניים, בסימבוליקה זולה, בדילמות מוסריות שכמו נכתבו כדי לעורר דיון מסביב למדורה בפעולה של תנועת הנוער. ושמואלוף, הוא אינו מצפה אלא לזה, שגם הביקורת על הציונות תיעשה – אבוי – באותם כלים אסתטיים עצמם שטבעה. הוא צודק כמובן, בכך שכתיבה ספרותית במדינה שבה היומיום הוא פשע – היא שיתוף פעולה. ובעיני, היומיום כאן הוא אכן פשע. אבל כמה טעה בפתרון שהציע (וכאן, דרור, אני מסכים אתך לחלוטין): דווקא היומיום, הלא-פוליטי לכאורה, אבני היסוד של הפרקסיס, של הזהות, הריחות, מחוות הגוף, שם נמצא הפוליטי יותר מכל. שם צריך לחפש את הביקורת, ושם צריך ליצור אותה. באותו חומר דביק, דקיק, המפותל, כמו רקמה של מוח, קווי הכוח הדקים המלכדים את המציאות. הספרות היא אשליה. והאשליה כרוכה באשמה. ומהאשמה הזאת קל להימלט באמצעות כתיבה פוליטית מהסוג המפורש ביותר. לפעמים זה אפילו מועיל: יש כיכרות שלמשורר הריעו. אבל מעטים – מעטים מאוד – כתבו כתיבה שמצאה את הפוליטי בזיעה. אצלינו, ברגעיו הטובים, עשה את זה איציק לאור. וברווח שבין לאור לבין אהרן שבתאי נמצא העולם כולו – ויותר מכל, הרווח בין מה שבשוגג מצא אולי שמואלוף (אך לא השכיל לראות) למה שחיפש, אך התאכזב שלא למצוא.
אהבתיאהבתי
בעיני, הבעיה עם הקריאה של שמואלוף אינה שהיא צרה או רחבה או פריזמתית או וכו' וכו'.
הבעיה איתה היא שאינה קריאה בכלל.
הרי אפשר לבחון טקסט גם דרך פריזמה מסוימת (לבדוק את ההקשרים הפוליטיים שלו, את ההקשרים האסתטיים, את הרגש שהוא מעורר וכו' וכו'), אבל זה לא מה שנעשה כאן.
מה שנעשה כאן הוא אריתמטיקה: לקחת את הטקסט, לקחת את הפריזמה האידיאולוגית, לבדוק את סכום ההפרשים ביניהם.
וזו לא קריאה משום שאין כאן שום קשב לטקסט, וגם לא שמץ של רצון לקשב. לא לבדוק מה הטקסט יכול להציע לי, איפה הוא יכול להרעיש או להרגיז אותו, איפה אני יכול לפגוש אותו, מה הוא בכלל. אין פה שום ענווה (כן, ענווה) מול הטקסט.
וכך, כשאתה בא אל הטקסט במלוא מלאותך המפוארת, די ברור שלא תצליח לקבל ממנו כלום. אתה כבר מלא, אין מקום.
אהבתיאהבתי
ועם הקוראים הסליחה.
אהבתיאהבתי
למה להקצין כשאפשר להקשיב?
לא דיברתי על כתבות תרבות (שמעת על קוטנר? בעז כהן?) אלא על ביקורת וביקורת ספרות בעיקר.
קחי את מקרה מנחם בן ודויד גרוסמן ותאמרי לי אם לא נדרשת (לפחות) מהפכה בתחום הביקורת.
אהבתיאהבתי
של מנחם בן על גרוסמן?
אהבתיאהבתי
האם בגלל מנחם בן ועוד כמותו את מעדיפה לוותר על מוסד שבלעדיו לתרבות לא תהיה כל דרך למדרג ובסופו של דבר היא גם לא תוכל להתקיים?
ולגבי הביקורת ל"לוויה בצהריים" – נזכרתי בשניצר שבמאמר על "ואלס עם באשיר" ניסה להסביר שהסרט לא זכה בפרס בפסטיבל ברלין, כי הוא לא נקט עמדה מספיק ברורה ולא יצא בהאשמות חדות נגד מדינת ישראל ואחריותה על הטבח בסברא ושתילה
באמת הגיע הזמן שהמבקר יקרא את הספר ולא יבוא עם אג'נדה ברורה ופרטית שלו, וישתמש בספר כמכשיר להוכחתה. תופעה שחוזרת שוב ושוב ומעלה את התהיה האם הטקסט הכתוב איבד את הרלוונטיות שלו לטובת מה שאחרים אומרים שכתוב בו?
אהבתיאהבתי
שמואלוף הוא כזה בכל הכתיבה שלו, על כל נושא.
ואל תשכח שבסוף כל משפט של מתי שמואלוף יושב איציק לאור עם נרגילה.
עריצות האג'נדה.
אהבתיאהבתי
"קראתי 30 עמ' מתוך 630 וקבעתי: אוננות ואוננות של מילים"
אלו הדברים מנחם בן כתב על אשה בורחת מבשורה ואני מצרפת למענך את תגובתי לעניין באותם ימים.:
http://www.notes.co.il/esty/43367.asp
אהבתיאהבתי
שהיא התקלפה מהחוקים הלא כתובים אך מוסכמים שלה.
היא כל כך חרגה מכל קו מוסרי, אתי, אמנותי, אישי.
היא נקודה שחורה בהסטוריה של ביקורת הספרות בארץ.
והיא קיבלה במה. ונחשבה בעיני רוב לביקורת.
ומאותה נקודה, הדרך לכאוס בתחום פתוחה לרווחה. היום זה בן, מוותיקי המבקרים. מחר זה צעיר שלמד מבן מהי ביקורת, כביכול.
בביקורת, שלא כמו באמנות, חובה לשים גבולות ברורים, אם מתעקשים כל כך על המשך קיומה.
אגב, לא מעט קורה ש"ביקורות" שנכתבו על-ידו נחתמות במשפט "עוד פרות קדושות שנשחטו במגזין פרומו של מעריב"
שחיטת פרות קדושות איננה ביקורת.
(ומי שיתעקש לומר שהיא היא הביקורת של 2008, אדרוש שיכנה את התועבה הזאת במונח אחר, מתוך כבוד למה שנעשה עד כה בתחום)
אהבתיאהבתי
אני לא מבין בזה אבל נראה לי שיש בדיון כאן בלבול בין הדברים הבאים:
מטרת הספר הספציפי,
מטרת הספרות בכלל,
מטרת המבקר הספציפי,
מטרת הבקורת בכלל,
אלו לא בהכרח תחומים חופפים.
אהבתיאהבתי
יש מחנות שונים , ויש ימין ושמאל, ויש מזרח ומערב גם בספרות עברית, אולי שמואלוף וחבורתו
צודקים כשהם שונאים את השחצנות האשכנזית שלא מוכנה לשמוע דעה אחרת.
ויש גם מי שדעתו שונה מדעת הרוב ולא מוכן להשתתף בקרנבל המאדיר ספר אחד טוב ככל שיהיה , וגם אותו צריך לכבד ולא להגדירו בשמות חיבה "מחרידים". שמואלוף דיבר בדרך שלו ,על הצד הפוליטי של סוג הספרות הזו, הניח הנחות שונות לא כמבקר ספרות, אלא כאיש ספרות מזרחי .
אהבתיאהבתי
לדעתי, אולי מוטב שיתמקד בכך ולא בביקורת ספרות.
אהבתיאהבתי
הטענה לא הייתה שאסור לשמואלוף להביע דיעה שונה, אלא שהוא עושה זאת מבלי לספק כל נימוק מלבד שורת קלישאות אטומות בשחור-לבן, שאינן מבוססות על קריאה בספר אלא על מנטרה ידועה מראש (שבמקרה זה מתגלה כבלתי רלוונטית להחריד). מחריד!
אהבתיאהבתי
הכי קל להגיד ששמואלוף " לא קרא את הספר", ואולי הוא כן קרא את הספר והביע את דעתו במאמר מזווית אחרת? שאלת אותו אם הוא קרא את הספר?????
ואולי מה שאתה מצפה לו או ציפית לו מקריאת מאמרו של שמואלוף לא סיפק את מה שיושב לך בראש בצורה של "קלישאות אטומות בשחור לבן", ואתה מבקר את שמואלוף על זה שהוא לא מצייץ את הקלישאות האטומות שאתה רגיל אליהן כבר?
ותחשוב על זה.
אהבתיאהבתי
זו לא פעם ראשונה שמנחם בן מצהיר שהוא לא קורא עד תומם את הספרים שעליהם הוא כותב. אני מבינה את ההתקוממות נגד זה, אבל קצת מתקוממת בעצמי בגלל העובדה שהציבור הקדוש נזעק נגד בן רק כשהוא העיז לומר שגם את גרוסמן הוא לא טרח לקרוא עד תומו. כי גרוסמן קדוש, או משהו. כך שבמשוואה ביניהם אני מעדיפה את היומיומיות של בן על הקדושה של גרוסמן.
אהבתיאהבתי
לא טענתי ששמואלוף לא קרא את הספר, אלא שהוא לא קרא בספר. את זה אפשר לראות טוב מאד בביקורת שפרסם (אם כי אני בהחלט מסכים שזו ביקורת מ"זווית אחרת" – זווית לא ספרותית…)
ולמען האמת, שמואלוף מצייץ בדיוק את הקלישאות שאני רגיל אליהן, או לפחות רגיל לקרוא אצלו בבלוג.
ותחשבי על זה.
אהבתיאהבתי
זה לא ברור שהזעם הוא לא בגלל שבן קרא או לא קרא את הספר של גרוסמן?
זה גם לא קשור לגרוסמן עצמו, אלא שבצורה שבה בן התבטא זה לא יכול להיות שום דבר מלבד פגיעה אישית ביוצר.
הזעם הוא כלפי אדם שקיבל את הזכות לבמה (ראויה יותר או פחות, זה עניין אחר) וניצל אותה בצורה שמביכה, לדעתי, את המקצוע המפוקפק גם כך הזה – "מבקר תרבות".
הצורך הילדותי הזה להכריז "קראתי וזרקתי" יכול להיות עניין של מה בכך אם הוא בא בשיחה בין חברים, אבל כשהוא מפורסם בתוך טור ביקורתי הוא פשוט מיותר ומכוער. ולי אישית הוא גרם לתהות מה היא בכלל ביקורת ואיפה הגבולות שלה.
אהבתיאהבתי
אתה לא יודע אם הוא קרא בספר או את הספר כל זמן שלא שאלת אותו, שאל אותו אם הוא קרא את הספר או אכל את הספר , ואז תבין שהוא קרא ב ואת והבין את הפרינציפ וכתב את מה שכתב מהזווית שלו,.
זכותו, מר אבי זו מדינה דמוקרטית, מה כל כך קשה לך להבין? מה? שהוא אומר את דעתו?????
[ואולי אתה הטוטליטרי פה בדיוק כמו שהמזרחיים טוענים שנים ???????????
אהבתיאהבתי
לא כתבנו שאסור לו להביע את דעתו, אלא שדעתו מביכה ומריחה מחוסר ההבנה וחוסר רגישות ספרותית.
אבל בואי נעביר את הנושא לתחום אחר: נניח שחברה לציוד רפואי מוציאה פטנט חדש ליישור שיניים בחמש דקות, ונניח שמגיע מבקר, נקרא לו שמואל מתתיהו, ונניח שהוא כותב שמדובר בשטות מוחלטת כי העקמומיות היא עניין של פרספקטיבה והיא בכלל מחזקת את מסגרת הסיפור הציוני-רפואי שבו לכולם יש שיניים ישרות ויפות, לא נגיד לו שהוא מקשקש בשכל? נגיד גם נגיד. או בלשונך המתוחכמת, נגיד גם נגיד!!!!!!!!!!!11
וכן זו דמוקרטיה ולא נכניס את שמואל מתתיהו לכלא, אבל נבקש ממנו בנימוס לשתוק.
אהבתיאהבתי
אתה לא תסתום לאף אחד את הפה! אין לך זכות!
מתי שמואלוף לא יתן שתסתמו לו את הפה גם אם תביא הוכחה ניצחת לזה שהוא מזרחי, הומו ויש לו מוח עקום, העקמומיות נובעת רק מדבר אחד לידיעתך אבי: מהסגנון המתנשא, היהיר, הכוחני, האשכנזיסטי, מלא בורות ברמה מרצינה ומבדחת תשפוכת נודניקים ספרותיים מהזן המאוס שלך.
אני קוראת מעל במה זו למתי שמואלוף להמשיך לכתוב על ספרות ולפרסם את מישנתו, ואם ל"אבי" יש ספרות שהוא כתב ורוצה שכולנו נחזה בפלא נחשוב שהוא גאון, שיביא "אבי" את הגיגיו ושמואלוף יפליא בלהטוטיו האסטרטגיים הביקורתיים המחדשים!!!!(מהזווית של שמואלוף כמובן ושל אוהבי הספרות בכל צורותיה), אז נחזה גם נחזה בספרות המיושנת, העקומה, החד מימדית, המבורברת חובבנית המצטטת המשווקת תחת כל סטימצקי רענן. ותחת שמות של מלח הארץ ושמנת וסלתת הביצה הטובענית שמי שמעז לקום נגדה – היא מוציאה להורג בבירבור מבדח לניניסטי.
בואו נבדוק את הדברים לעומק, ולא ברמה הרדודה והמביכה של פגיעה אישית בכותב רגיש ומיוחד שיודע להוציא את האמת החוצה, החוצה, לאוויר החופשי.
אהבתיאהבתי
החוצה, החוצה, לאוויר החופשי! או! אה! האמת החופשית!! הרגישות האמיתית!!!
ואת עוד מבקשת לבדוק את הדברים לעומק.
אז כמו שאומרים "אצלכם", יאללה יאללה!
ותסבירי לי מה הקשר בין "הספרות המיושנת, העקומה, החד מימדית, המבורברת חובבנית המצטטת המשווקת תחת כל סטימצקי רענן" ובין העניין שלשמו התכנסנו כאן. ישעיהו קורן הוא עקום? חד מימדי? חובבן? סטימצקי? לפני חודשיים מוכרים בסטימצקי אפילו לא ידעו מי זה ישעיהו קורן, שכותב כבר ארבעים שנה.
קראת אותו בכלל שאת אומרת את זה?
אהבתיאהבתי
"הכתיבה של גרוסמן מסולסלת מדי, מצועצעת מדי, נרקיסיסטית מדי, מקשה מדי במין פרינציפ לא נעים של "ספרות לחכמים" כביכול. ספרות גדולה באמת לא נכשלת בסוג כזה של סנוביזם."
זאת הביקורת של מנחם בן. מה אישי בזה?
הוא מדבר על הכתיבה של גרוסמן. הוא לא כתב שגרוסמן הוא חרא של בנאדם. אני חושבת שדיון בסילסול של גרוסמן הוא דיון ראוי בהחלט. גם לטעמי הוא מסולסל יתר על המידה. או שמא ניסית לרמוז להיותו אב שכול? כי זה באמת לא קשור לכלום.
אהבתיאהבתי
לך תצלם את צורת התגובה שלך, תעשה הרבה העתקים ותתלה בקיר! כשתבין את השפה הרדודה שלך רק אז תדבר על פרסי ביאליק!
אבל, תעשה את זה מהר, מה לך ולספרות עם הסגנון הזה?????????????
יאללה יאללה תגיד בשוק!!!! ובעיקר אצלך בבית!
אהבתיאהבתי
עד כמה אפשרי לכתוב ביקורת ספרות הנמנעת מפוליטיקה וכולה התייחסות לצורות , מבנה ולשון
האם הנחות אסתטיות של לביקורת לא פוליטית כזו או אחרת שדרור כה מייחל לה אינה בסופו של יום
תוצר פוליטי-תרובתי מובהק של חשיבה אוניברסלית המבקשת את האוטונומיה של האמנות אוטונומיה שמכזיבה תמיד
ואולי בתלתי אפשרית
אהבתיאהבתי
איך העזת דרור?
האינך יודע שאסור להיכנס למסלול הנטוע במוקשים?
איך העזת להגיד דבר ביקורת על אדם שאסור לבקרו כי הרי כל ביקורת משתמעת כהשתלחות חסרת-רסן במיעוט נרדף, מוכה, מושפל ומקופח הנמצא בין האשכנזים (מעל) לפלשתינים (למטה).
בל תגע יותר ב"ילדי הסנדוויץ" שהקולוניאליזם הציוני פשוט השמיד אותם וזרק אותם ופגע בהם והם היו רק קורבנותיו האומללים והמסכנים.
אוי, אוי, אוי.
דרור, איך נכנסת לשדה הזה?
הרי הריטואל היה ברור: גיוס של כל חבריו כדי שיגנו עליו ואותך, האשכנזי, המתנשא, הלבן ("לובן", ראית כמה פעמים המילה הזו מופיעה בכתבי הקודש שלהם? זו הרי אינה גזענות. אולי היא מדומיינת, ממוצאת או סתם גזענות נגד אשכנזים).
ועוד אתה, דרור, עם המראה הזה, עם המשקפיים… אוי, ועוד בורשטיין.
בורשטיין זה הרי אשכנזי. לא?!
טוב, דרור, הרי זה מסביר הכל.
אתה פשוט שונא מזרחים.
וזה הכל.
אהבתיאהבתי
אם אפשר לנצל כל במה – גם ביקורת ספרות – כדי לעורר שוב את הנרטיב המקופח – הרי שגם ביקורת ספרות היא אחת הבמות.
כלומר, זה הרי מה שלמדנו מרבינו ומורינו שהרבני וחב'.
ונעשה זאת כל עת, בכל מקום ותחת כל עץ רענן ובכל ביקורת ספרות ובלוג אפשרי.
נכניס את הטיעונים כל העת.
לא יסתמו לנו את הפה.
אהבתיאהבתי
אני מצטער, אבל כמו שהוספתי בסוף הרשימה, אין לי ויכוח פוליטי עם הפנתרים, אדרבא, אני מזדהה עם מטרותיהם הסוציאליות לגמרי. השאלה שלי היא לא פוליטית אלא שאלה מתחום הפוליטיקה של הספרות (אולי בטוי לא מוצלח לגמרי): האם מבקר, שיש לו משנה סדורה בתחום מסוים, צריך או רשאי לבקר בעזרתה יצירת ספרות. האם יצירת ספרות היא מנשר אידיאולוגי שצריך להישפט כאילו היה מצע של מפלגה או נאום של פוליטיקאי? לדעתי: לא.
אהבתיאהבתי
הכל פוליטיקה, תסתכל טוב במאות ספרי פרוזה שיצאו בשנות השישים והשבעים ואפילו התשעים.
מהוא הלך בשדות ועד אשה בורחת מבשורה.
הכל שייך לזווית הפוליטית בישראל. אולי פה זה נעשה מכיוון מזרח מערב, הספרות הישראלית נגועה בהרבה פוליטיקה. מזלו של שמואלוף שהוא שייך לקבוצה אידיאולוגית ושיש לו בשביל מה להלחם. גם אם הוא טועה במקרה הזה וגם אם הוא לא טועה,
הוא כותב בדרך מכובדת אפשר להתווכח אבל למה לדרוס.
אהבתיאהבתי
אני חייב לתקן. אני לא מבקש הימנעות מביקורת אידיאולוגית, או "פוליטיקה" בהתייחסות לספרות. אם ספר מעלה עניין כזה, זה כמובן רלבנטי כמו כל דבר אחר. מה שנראה לי לא לגיטימי הוא לכתוב משפט כמו "זה אינו ספר שמצליח באמת לבקר את הלאומיות", מתוך הנחה כוזבת שהספר אמור היה לעשות זאת, ו"נכשל" במשימה שכביכול לקח על עצמו. חמורה בעיני, בעיקר, הוא המרת ספר כה מורכב לשאלה הלאומית הנ"ל. כאילו הכל מתחיל ונגמר בשאלה הציונית! ובמקרה של הביקורת על הספר הזה, לדעתי הניסיון להרשיע את הספר גרם למבקר להחמיץ את הביקורת הסמויה והטעונה מאוד שהסיפור רווי בה.
לרובי: אני מסכים שהספרות העברית עוסקת בפוליטיקה, אבל זה לא ייאמר תמיד לזכותה. זה עניין רציני לדיון, ארמוז רק שלדעתי הדיון הפוליטי כביכול בספרים רבים מאוד אינו אלא מיתולוגיזציה של פוליטיקה, כלומר דיון פוליטי שאינו מכיר את הנתונים ואת הכוחות הממשיים הפועלים בסכסוך, ובמקום זה מספר סיפורי מעשיות במילים יפות. לא התכוונתי "לדרוס", ואם בדברים יש להט הרי זה משום שהנושא חשוב לי. העניין ממש לא אישי, ושמואלוף יודע זאת.
אהבתיאהבתי
הרי כול הספרות הנכתבת בארץ היא ציונית-אשכנזית-פוליטית ׁ(למען ההגינות נוסיף אתצ המילה כמעט, אבל הכמעט הזה אינו יותר מ 1%) . אז יש רק כלי אחד לנתח אותה, הכלי הפוליטי. גם מנחם פרי, עורך של הוצאה לאור לגמרי אשכנזית מנסה למכור לנו אותה כספרות פוליטית. גם הכותבים שמחים לשתף פעולה בחגיגה הזו כאילו היו במשטר בולשביקי, העורכים בהוצאות לאור הם אשכנזים שהפכו לקומיסרים מטעם עצמם. השאלה היא מה מצאת דווקא לתקוף את שמואלוף. בית דין שדה כלפי יוצרים מזרחים שלא הולכים בתלם מתכנס כאן מידי שבוע ושולח סופרים לא אשכנזים לסיביר. וכן, אני אחד מהם.
אני מציע לך בורשטיין שאם יש לך באמת משהו נגד ביקורת פוליטית של טקסט תבחן היטב מה כותבים האשכנזים בביקורות שלהם על אנתולוגיות שנערכות על ידי מזרחים (שש שנות עבודת פרך בסיביר) מה היא כותבת על ספרים שלי ושל ארז ביטון ואיך היא מתיחסת לתערוכה של יוצרים ערבים. פתאום זה עדתי, אבל הוצאה לאור כמו הספריה החדשה שנוהגת להכליל מידי שנה מזרחי תורן היא הרי שיא האוביקטיביות.
בעצם, חאלאס, הכתם של כל הסיפור הזה מתגלה לאור היום מידי יום ביומו, וחבל על הזמן להכביד מילים בנושא.
אם הספרות שלך בורשטיין ושלכם היא עדתית אני מציע שתתרגלו לכך שאנחנו רק נתיחס לזה כאל עניין אשכנזי עדתי ועדיף שתתרכז בכתיבה על בני העדה שלך.
אולי אפילו כבר מאוחר מדיי כדי לשנות את זה.
אהבתיאהבתי
אז מה אתה אומר בעצם? שצריך להמשיך את השיפוט הפוליטי, רק שעכשיו המזרחים יפנו אותו כלפי האשכנזים?
אני לא מדבר על אחוזים, לא על 99% ולא על אחוז אחר. אני מדבר על סיפור ששמו לוויה בצהריים. האם הסיפור הזה לא ראוי ליותר מדיון במידת יכולתו לבקר את ה"לאומיות"?
אהבתיאהבתי
חבורת העלובים המגנה זה על זה בחרוף נפש ולא רואה את האמת.
שמואלוף גרוע בכל דבר שהוא עושה או כותב. המילים שלו מעליבות את הטקסט הכתוב
אהבתיאהבתי
קורן או אורן או שמורן, נמאס לנו מהאשכנזי שמספר לנו איך גילה שלערבי יש גם מוח מעל הראש או שהוא יודע לדבר או שהוא יודע לאהוב. בקיצור, זה מתחיל להיות משעמם. ושצריך בהחלט לשפוט את ההוצאות לאור על פי מידת הקומיסירות שלהן, והראשונה שצריכה להישלח לגלות בסיביר היא הספריה החדשה.
אהבתיאהבתי
מוזר. ואני חשבתי שלערבי יש מוח בתוך הראש ולא מעליו.
אהבתיאהבתי
אני חייב לציין חד משמעית שיש לך נטייה אשכנזית שחצנית לבקר אנשים מזרחיים על פי המשנה הסדורה שלך, וזה לא יילך ולא הולך. היית צריך להבין מלכתחילה שמה ששמואלוף כתב זה לא ביקורת ספרותית בסגנון שלך, אלא ביקורת ספרותית בסגנון שלו. אתה לא חושב שצריך פוליטיקה בספרות אבל פוליטיקה יש בספרות ותמיד תהיה, ואצל הכי מפורסמים והכי אלמונים, ואז הפוליטיקה הזאת מבוקרת אצל כותב מזרחי שרואה בספרות אשכנזית בעייה פוליטית-סמנטית מתנשאת, לא אתה ולא דומים לך תשנו לו את הזווית.
אהבתיאהבתי
אני מעריך את החד משמעיות שלך בנוגע לנטיותיי, זה מרשים לרגע, אבל זה כמובן הבל מוחלט. ליתר דבריך כבר אין לי חשק להתייחס, תסלח לי.
אהבתיאהבתי
קראתי כמה וכמה סיפורים וביקורות של דרור בורשטיין, גם כאן וגם פעם, בכל העיר.
לדעתי, יש לו מאבק בתופעה הכללית של ספרות ואמנות מגויסת, הוא מעדיף ספרות ואומנות שמתייחסות, לפחות למטאפיזיות, אם לא שואפות אליה.
אני מוצא את זה מרענן מאוד.
אהבתיאהבתי
הכל מגוייס בימינו, נדיר למצוא מקום נקי ממגוייסות, על כל רעיון יש מאה אותו דבר, על כל פוליטיקה יש אלף אותו דבר, ועל כל סיפור יש סיפורים אותו דבר. גם בורשטיין כותב על פוליטיקה למשל על הפוליטיקה של הספרות ולא אני המצאתי את זה, כתבו את זה עליו עוד לפניי….
אהבתיאהבתי
זה לא נכון, לא הכל פוליטי, ולא הכל כח.
אהבתיאהבתי
אין בכלל מה להתווכח עם מי שמוריד את הדיון ל"כל מה שאתה כותב הוא אשכנזי משוקץ קולוניאליסטי ומתועב ובכלל אין לך זכות לדבר כי אתה בורשטיין טפו-טפו-טפו".
מי שבא עם העמדה "דיכיתם אותנו כל העת" – איזה דיאלוג תוכל לפתוח איתו?
אהבתיאהבתי
היה ניתן להתייחס ברצינות לביקורת של שמואלוף עם התובנות הספרותיות שלו היו מורכבות או מעניינות , אן מכיוון שהן מופרכות והזויות כמו שדגמו כאן לפני, קשה להתייחס ברצינות לתובנות הפוליטיות שלו (שאיכשהו מעניינות), וזה כנראה מה שמעניין יותר את שמואלוף בסופו של דבר.
אהבתיאהבתי
?מה בכלל מבין שמואלוף בספרות
אהבתיאהבתי
כשהוא למד אתי ביסודי קראו לו שמואלוביץ'.
אהבתיאהבתי