מכירים אותו בעיקר בזכות ציורי טבע דומם וציורי אשליה, trompe-l'œil. ראיתי אחד מהנופים שלו לפני שלוש שנים במדריד (31.12.05, מוזיאון תיסן – אחד האוספים הנפלאים המוכרים לי, אגב). ג'ון פֶּטוֹ, צייר אמריקאי, 1854-1907. נזכרתי בו היום בגלל קריאה בהנרי דיוויד תורו, "טיול", בתרגום סיגל אדלר. "איפה היא הספרות שנותנת ביטוי לטבע? משורר הוא זה שיצליח לגייס לשירותו את הרוחות ואת הנהרות, שידברו בשמו… שמלותיו יהיו כה כנות, מקוריות וטבעיות עד שייראה כאילו הן נפתחות כמו ניצנים עם בוא האביב, גם אם ישכנו, חנוקות למחצה, בין שני דפים טחובים בספרייה" (עמ' 60). זה גם מזכיר לי את שיר ההייקו הנפלא שתרגם יעקב רז, שיר שכתב איש יאקוזה יפני בשבתו בכלא. אני מצטט מן הזיכרון (השיר מופיע בספר "אחי, היאקוזה"): "ספריית בית הכלא / אני קוטף פרח / ממגדיר הצמחים".
ג'ון פטו, הפלגת אחר צהריים, 1890 לערך, שמן על בד, 30.5×50.9 ס"מ
דבר דומה קורה בציור של פטו. הציור הכה-פשוט הזה מצליח להפוך את "המילה", ובמיוחד את הסירה, למשהו שקיים בציור "כמו ניצנים עם בוא האביב". ראשית אני מבחין איך צל הסירה במים הוא תשובה קטנה וממוסמסת לגבעות הסמיכות ההולכות אל הים ולצל שהן מטילות. איך הריבוי הנראה לעין של אדמה, של מים, של אור עובר גם השוואה, התיישרות: מפרשׂ מטיל לו צל כמו הגבעות. אחר כך (רק עכשיו, שלוש שנים אחרי) אני שם לב לדבר מוזר כל כך – אין בסירה אדם. היא שטה מעצמה כביכול. אולי הזיכרון והרפרודוקציה מטעים אותי. אבל כנראה שכך הוא. מי משיט את הסירה הזו, אם כך? הרוח, בוודאי. המים, כן. מי משלח אותה לדרכה? האדמה? אני מבחין בקו מעוגל על החוף, מעט מימין לרצועת השיחים הסמיכה יותר, והקו הזה הוא כמו ברכת שלום של החוף אל המפרש. בין הקווים הללו (של החוף, של המפרש) נושבת לה הרוח בציור, בלתי נראית. והשיחים הבודדים מנופפים לשלום מכוחה של אותה רוח שנופחת במפרש. המבט שלנו הוא ההתגשמות, מחוץ לציור, של הרוח הזו.
ואז פתאום אני רואה איך במקום שהמפרש נמצא בו יש מין היפסקות של האופק. בין רכס הגבעות הגדול מימין ובין הרכס המתרמז בשמאל, לרגע אחד, פתוחים רק מים. והם זורמים אל השמיים, שזורמים למטה אליהם, בלי חציצה. פתאום אני מבין שהסירה הזו ומפרשׂהּ היא גם מסך, והיא "תזוז" מיד כדי לגלות את הגיבור האמיתי של הציור – האופק, המקום שבו אדמת-הנוף נפתחת לצדדים כמו במסך של תיאטרון, ולנגד עינינו נפרשת במלוא הדרה הדרמה השקטה של האופק והעננים.
מתחת לשולחן 
ציור נהדר פשוט נהדר, האור משגע, אני נורא אוהבת ציורים שבהם האור ממש בוקע מתוך התמונה ואני נזכרתי בטרנר אם כי השוני ביניהם עצום, לפי הציור הזה הצייר הזה חדש לי רק עכשיו גיליתי, אבל בגלל הלכידה הזאת של האור, והעננים והים נזכרתי בו. ואגב. אני כן ראיתי איש בספינה, לדעתי יש שם מישהו שמשיט אותה, בצד ימין צמוד לדופן הסירה אפשר להבחין בראש, בכובע כזה רחב שוליים, ונראה שהאיש יושב על רצפת הסירה ורק כובעו מציץ. קטן קטן בתוך הסירה, אפשר גם להגדיל מעט את עם לוחצים על העכבר
אהבתיאהבתי
תודה, יתכן מאוד שיש שם מישהו, אני באמת לא זוכר, אבל גם אם כן העיקר הוא שתרומתו של האדם לשיט כאן אפסית, והוא החלק הזניח ביותר במכלול שפועל כאן.
אהבתיאהבתי
כשהיא זעירה הוא נבלע. בכל אופן אני חולקת עליך. אני מבינה מה אתה אומר, אני גם מרגישה את הדברים שכתבת במיוחד במשפט "והם זורמים אל השמיים, שזורמים למטה אליהם, בלי חציצה." אבל אני לא מסכימה עם המסקנה. אני חושבת שהגיבור הוא משום כך דווקא כן האיש הבודד בסירה, האדם, אני מרשה לעצמי לפסוק ככה (לעצמי לעצמי …) אפילו שהצייר חדש לי (וכבר הספקתי להתאהב בו, בזכותך) כלומר בדיוק מהסיבות והטעמים שמנית ובגלל האופק הגדול שנפרש ומתגלה ונפתח. כי כשאתה מדבר על 'אופק' אתה מדבר על אדם. מול אופק. מה הוא אופק בלי אדם? היכן הוא? היכן הוא ממוקם? בטבע ללא מילים אין אופק, יש מים זורמים נעים מכאן לשם.
ובציור יש באמת אדם, באמת תביט ותראה שיש שם כובע
אהבתיאהבתי
קראתי מאמר שלך בעיתון "הארץ", ורציתי לדעת מאין שאבת את הידע שלך באמנות? האם אתה אוטודידקט? למדת באוניברסיטה? או גם ממקורות אחרים?
אהבתיאהבתי
please write to the 'kitvoo elay'. thanks
אהבתיאהבתי