2.9.08
 
 
גמלדהגלרי.
 
מול דיוקן תימן אוסדורפ של פראנס האלס (1656). ההבנה שציור דיוקן כולל דומות למציאות יחד עם משהו שמנוגד לה. זה הפרדוקס של ז'אנר הדיוקן. אתה מביט בְּאובייקט – עור, שיער, עיניים, זיפים, אבל חייב לשכוח אותם. להביט בנראה לעין ולהבין, שאתה לא רואה הכול. האלס ראה את האצבע הזו של היושב מולו. במידה רבה, עליה הדיוקן. 

 

 הרפרודוקציה ממיתה את הציור לגמרי. 

ורמר, נערה עם ענק פנינים. מבט שני. איך יד ימין שלה כמעט "דבוקה" לקיר, כמעט מצוירת כפרסקו על הקיר עצמו. מה שנותן ל"יתר" קיומה נוכחות מפליאה, זוהרת.
 
המעגל: "פרח" בשיערה של הנערה  – השמש הנסתרת מעבר לחלון ולציור – הפרח ה"שמשי" על משענת הכיסא. וכל תנועת האור הזה מעל האפלה שמתחת לשולחן. מה יש שם? כמעט על סף הלא נראה.
 
במרכז הציור – נקודת אור (highlight) של קופסה. מתחתיו, כתם אור גדול יותר על הרצפה. ביחד, זה הציור של הציור. ציור על אור, על עצם הראייה, ועל אפשרות העיוורון, החושך, האפלה. הכלי השחור, המדהים, בצד שמאל; הבד השחור – למה הם משמשים?
 
המקבילית הלא מורגשת כמעט בין הווילון ובין הגב של הנערה, הקוראת מן הגוף אל החלון והלאה, החוצה, אל העולם. אתה נעמד בנטייה קלה מול הציור כדי לראות, והנה, כבר נכנסת לתוך "רשת" הקווים האלכסוניים.
 
פתאום אני מבחין: פס של צל במקום בו נגמר הווילון, זורם למטה כמו מרזב אל אדמה – אל הגבעות האפלות של הבד השחור. כבר בתחילת "סיפור" האור מונח ניגודו. הרבה "לפני" השחורים הגדולים של הציור.
 
ועוד עיגול סמוי בציור: נקודת האור שבמרכז המדויק, ומסביבה, האזורים המוארים: פנים, וילון, נקודת אור על הכלי השחור, כתם על הרצפה, כפתורי הכיסא. זה מין יקום, פלנטות סובבות, בחדר הפשוט, בכל רגע ורגע.
 
הכלי השחור הזה אינו "אובייקט": הוא חלק מן הדיוקן של הנערה הזו, חלק מן ה"אני" שלה. חייבים להבין אותה ואותו ביחד.
 

 

ורמר, כוס היין. מבט שני. הציור כולו בצורת הדגם של הרצפה: מעוינים נפגשים בשפיץ, מפגש חד, סף פרידה, חיבור-ניתוק, השקה. זו גם הדרמה של הגבר והאישה בציור.
 
התמונה האטומה שעל הקיר. מסגרת זהב מציגה לראווה את הבלתי נראה. ממש כמו הכלי השחור בציור הקודם. הגבר "בא" מהנוף של הציור האטום הזה, וגלימתו אטומה לא פחות; הוא נותן לאישה כוס יין לשתות. הכוס, שקופה, סוכרת את פיה, את פניה. כמו רסן, כמו מסכה, כמו אגרוף.
 
על החלון ויטרז' מופשט של פנים, אף ופה פעור. את האור על הנערה עם ענק הפנינים מאזן כלי שחור; את שתיקה וכניעותה של האישה כאן מאזנת צעקת החלון הצבעונית. הצעקה כמעט שוברת את הזכוכית. ובדיוק אותו דבר קורה בצמד פנים-כוס יין.
 
ראה את כוס היין מול העיגול שבחלון.
 
ציור מוטרד, זוויתי. החלון, האריחים, האטימויות השונות, זכוכית בפנים, ההפסקה של הנגינה, זווית הספסל האדום מול הכחול, "מבטי" שני ראשי הכיסא השמאלי הנעוצים בלי עיניים באישה השותה; הציור כמו נוטה לגלוש אלינו, ליפול מעצמו, ובד בבד נמשך הצידה עם קווי הפרספקטיבה, לימין. ציור של מאבק.
 
ראה את הספרים על השולחן: יש שם קצה של ספר שלמרות שיושבים עליו שלושה ספרים לפחות הוא עולה למעלה – וזו בדיוק צורת כיסוי הראש של האישה. ציור של התקוממות נשית כבושה, של הכבדה גברית. ראה את הכבדת הכד על השולחן, לצד הכבדת הספרים.
 
השאלה היא: מה קורה ברגע הבא בציור הזה? כשהכוס תצא מן הפנים?
 
צבע הצד הפנימי של שמלת האישה משתלב בכחולים של רהיטי הבית. הציור הוא רגע שזה יכול להשתנות.
 
וילם קאלף, טבע דומם עם קערת פורצלן סינית, 1662. הלימון נקלף ומתגלה אפור, כמעט עובש. הדמויות הסיניות בימין הקערה מביטות, מתוך אפלה הולכת ומתעבה, בתפוז הדוהה אל תוך החשכה.
 
פוסן, דיוקן עצמי, 1649. ידיו משוכלות כמו מין פרפר-ידיים. ראש מוטה מעט הצידה. ממתין ממך באורך רוח לדבר-מה. תמיד. הדיוקן העצמי כבר גמור, הוא פונה עכשיו אליך.
 
דה לה טור, סבסטיאן הקדוש, 1649. כאילו עולם מקביל של אנדרואידים, דמויי-אנוש. אפשר לטעות ולחשוב שהם אנושיים, אבל בחינה זהירה תגלה את ההבדל. למשל, אצבעותיהם נטולות פרקים. עורם חלק מדי, שעוותי. אפיהם נעשו בסרגל. וכמובן – האור, האור. לכן גם הכאב בציורי דה לה טור הוא "כאב", נמצא ליד הרגש המוכר. חסום, מוזר, יפה נורא. אפילו האש בוערת לא כמו אש.
 
הישראלי ואשתו מדברים
ביידיש רצוצה
עם הגרמני
 
קונצרט של תזמורת הנוער ע"ש בוליבר, ונצואלה, בניצוח גוסטבו דודמל. "פילהרמוני". אולי בכל זאת משהו השתנה בעולם. לטובה. אם לילה אחרי לילה מגיעים לאולם הזה מנצחים כל כך לא "אריים" במוצאם ובתפיסת המוזיקה שלהם. אתמול ברנבוים עם ה"שמע ישראל", עכשיו דודמל והתזמורת, שחלקה נערים בני 16. תזמורת מהממת, גמישה, כמו להקת דגים במים. בהדרן מנגנים רומבות וחברי התזמורת רוקדים על הכלים על הבמה, רוקעים ברגליים, והקהל משתתף במחיאות כף. האם בתקופתם של פון קאריין ופורטוונגלר זה יכול היה לקרות? והאם זה שינוי "חיצוני", או מצביע על שינוי עמוק יותר? מי יודע. הלוואי.
 
 
3.9.08

 

מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק בדאהלם. תערוכת אבנים. כל תורת הדאו באבן אחת: איזון בלי מאזֵן, מים זורמים בתוך האבן ויוצרים בה חורים, פתחים, תעלות ונשימה, שאפשר די בקלות לקחת ממנה (מן האבן) אליך. ביטול החלוקה של המשחק "חי צומח דומם". אבן צומחת, אבן חיה. נהר של אוויר זורם בתוך. האוויר הזה היה מים (לא השערה פואטית, עובדה). הצורה היא צורת להבה בוערת.
 
הטענה פשוטה מאוד: "רוח אחד לכל". אם לאבנים יש רוח, הרי אין דבר שהוא דומם.  
 
כלים מהממים מסין, יפן וקוריאה. אפשר להשתגע מהכלים האלה. באמת. זה כל כך יפה. קערה מגולפת מאבן jade ("איחד" בתרגומו של דן דאור). דקה כעלה, ירוקה. הנימים ("לי") נושמות ונושפות. צורת פרח לוטוס. כלי לפיצוחים. באחריות: יותר יפה מהמונה ליזה. ודאי שחי יותר.
 
קערה שחורה ובתוכה דגם של עלה מיובש, שכאילו מונח בה. מרגש עד דמעות. סין, תקופת סוֹנג הדרומית (מאה 12). ממש הלב יוצא. יופי תמים לגמרי, צנוע, לא מספר סיפורים דרמטיים או דוגמטיים, לא מפגין עושר, לא מפגין כוח וכבוד, לא רכושנות, כלום. רק מין "זה". עלה בקערה. נציג של הטבע מונח בתוך יצירת האדם. לא בכוח. הקערה, דרך הכלת העלה, נפתחת אל כל מה שיש.
 
ציור יפני: עורבים מנקרים בתוך רימון שבור.
 
אחרי המוזיאון, במקרה: חנות כלים מיפן וסין, Ausburgerstrasse 37. השלל: קומקום וחמש כוסות.
 
 
4.9.08
 
כיכר הגל. פרוטומה גדולה של הפילוסוף וממולה, שולחן פינג-פונג ציבורי.
 
אמנות כתיעוד הניסיונות לשמור על האנושיות, כלומר על הרוח האנושית. אבן, קערת פיצוחים, ציור. מה זה חשוב.
 
גלריה לאומית ישנה:
 
מנצל, ציורי עבודה. "קיקלופים מודרניים": עבודת חרושת מתכת, בחושך, ברעש. אי אפשר לצאת מהציור. רק הצייר יכול, והציור עצמו, הבד. שדבר אחד ברור לגביו – הוא ייתלה במקום אחר.

 

 
סזאן, טבע דומם עם פרחים ופירות, 1880. מבט ראשון: בימין כד וזר שופע ועולה. הכד על מפה שעליה אגסים ירוקים וצהובים ושזיף (?) סגול. השולחן נגלה מעט. צהוב האגס אל אבקני החרצית שבזר. הפרח הסגול אל הסגול הכהה מעט יותר של השזיף.
הכד מלופף חוטים משיחה, אבל אחד מהם יוצא מידי פשוטו ומזדקף שמאלה בלי סיבה פיזיקלית נראית לעין, נוגע בעלה ירוק. כל הזר שואף אל הפירות, הופך להיות בעבורם כמו תקרה, כמו סכך. לפתע הפירות הם בשביל הפרחים, והפרחים – בשביל הפירות. ביחד הם מעין עיגול, יותר נכון, כדור סמוי. אפשר להיכנס. וזה לא רחוק כל כך מחוויית העמידה מול האבנים הסיניות. משהו בעל נפח, תחום השפעה, הילה, או כבידה. צבעי העיניים כעלי כותרת בעולם הנפתח כאן.
(מאוחר יותר): פתאום אני מבחין שיש "נשירה", אזור שבו זה לא ממש עלה ולא ממש תפוח, נוצר ספק מגע בין האגרטל והפירות.
זר פרחים מגיש את עצמו אל החושך.
 
 
טבע דומם אחר של סזאן (1869-71): צל של בקבוק בונה "קומה שנייה" לכלי אחר, כלומר, הצל המוטל כמו מזדקר מתוך הכלי. פרי אדום שמתגלה, שוב ושוב, בציור.
 
קורבה, הגל, 1870. הציור הרבה יותר כהה מברפרודוקציה. ציור מטורף. מלבן גדול: חצי עליון עננים ושמיים סוערים, חצי תחתון ים סוער באמצע, על "פס" דק, כמה ספינות זעירות. הציור פותח אותך למעלה ולמטה, מוציא אותך מהתחום הדק הזה של האנושי. הסירות תופרות את מה שנראה כשני דברים שונים, מים ושמים, ובאמת אינו כזה. אין "קו אופק".
 
www.morenocarusi.com. קנלוני תרד, מרק עגבניות, קברנה.
 
המוזיאון הישן, אגף מצרים. בני זוג בני 4400 שנה, מחבקים זה את זה (אבן גרניט ורודה). האישה מחבקת את הבעל. איפה זה ואיפה הדיוקנאות הפוחלציים שממלאים את מוזיאוני אירופה? יש ראשים מצריים, 1500 שנה לפני ג'וטו, שהבינו כל מה שאפשר על אמנות הדיוקן. דיוקן קבורה של אישה בשם אלינה. כשרואים כמה מהמדונות של רפאל אחרי זה, זה כמעט מביך.

 

הגלריה הלאומית החדשה (הבניין הנהדר של מיס ון דר רוהה). רטרוספקטיבה של הירושי סוגימוטו. איך אתה מצלם את קיסר יפן, שהוא אל? ברגע שהוא מעפעף.

 

 
צומחים בחושך
אל תוך האדמה –
עצי האורן
 
 
פלאפל ב-10 בלילה.

תגובה אחת בנושא “יומן ברלין (2): 2-4.9.08

  1. אם כבר הזכרת את סזאן וגם הבאת את התמונה של הטבע הדומם, שווה להזכיר שרואים בה את התחלת הקוביזם. אלו רגעי הלידה שלו בקוי המתאר העוטפים את האגסים, שברי המפה ורגל השולחת המבצבצת.
    ופלאפל:
    בברלין אסור לאכול פלאפל אצל הטורקים. הם עושים דונר נהדר, ולשומרי כשרות אין חשש מחזיר, ומאכלים אחרים טובים. פלאפל הכי כדאי לאכול אצל אלו שיודעים לעשות אותו: הערבים. אצל חביבי למשל (יש שני סניפים לפחות).
    תהנו!

סגור לתגובות.