יומן ברלין (3): 5-6.9.08

5.9.08
 
מוזיאון המזרח הרחוק, דהלם
 
המאדה שוג'י וברנרד ליץ': שני קדרים גדולים, ידידים בחייהם, נפטרו לפני כשלושים שנה. שתי עבודות שלהם ניצבות במוזיאון זו לצד זו – כלי מים של היפני וקערית תה של האנגלי. איזו מצבה מרגשת: המים מן הכלי שלא יורתחו אל הכוס שאיש לא ישתה ממנה. אדי האין-תה.
 
כמה קרובות אַתֶן –
קערת התה השחורה
צנצנת המים
 
נקהרה (טוג'ו) ננטמבו (1839-1925), קליגרפיה של "קאטסוּ", 1914. בין שני חלקי הסימנית היפנית (喝 שפירושה המילולי "לצעוק" אך היא ביטוי של התעוררות, או "הארה" בזן. מעניין שהסימנית קרובה בצורתה לזו של "לשיר") נשרה טיפה אחת גדולה של דיו, עגולה, בקוטר של סנטימטר בערך. מין ציר, ירח שחור, שכל עוצמת הצעקה מתנקזת אליו. אי אפשר לתאר את עוצמת המכחול הזה. הצעקה שמורה בתוך הדיו. אפשר לשמוע אותה. בקלות. כמו שטביעת כף רגל בחול מעלה את כף הרגל. גיליון נייר גדול. הסימנית יוצאת מן הנייר. נתזי דיו בכל מקום. מכחול עבה, מסתער. די, אין לי מילים. כאן צריך לשתוק, או לצעוק. אני מחליט לצעוק בשקט, כדי לא להפחיד את הגרמנים.

[משהו אחר של אותו האמן: >>>]
 
 
6.9.08
 
גשם. שקט.
 
ורמר, ענק הפנינים. נקודת האור שבמרכז, טיפת הדיו של הקליגרפיה מאתמול. איכשהו, זה אותו דבר.
 
מעט אור שנופל על קפלי הבד השחור יוצר מעין "פרח" של אור חלש, דומה לפרח שעל משענת הכיסא.
 
ורמר, כוס היין. המעוין הזה: צווארונו של הגבר, שביסה של האישה, הדף המקופל בספר, פינת המפה. ארבע "קיפולים" דוקרים, ארבע צביטות בציור.
 
קנלטו, קמפו די ריאלטו, 1758-63. מראה אובאלית גדולה, מוצבת, "סתם כך", נשענת על עמוד בכיכר, אולי למכירה, משקפת את השמים.
 
בזאר? מכירת נכסים מעוקלים? בין הנמכרים: גיגית, צלחות, כלובי ציפורים, כיסא, וגם – ציור במסגרת. בציור.

איש בודק מנורת נפט מתחת השמש.
 
קנלטו, החצר מול ארמון הדוג'ים. פתאום המחשבה הטיפשית הזו: הרי הייתי שם. הגעתי, גם אם באיחור. ישבתי על המדרגות האלה, נשענתי על העמודים.
 
הארמון של קנלטו, כמו צריף שהתפתח בטעות לארכיטקטורה ארמונית.
 
אם היופי של ורמר הוא מרומז, לא קיים כמעט, הרי היופי של קנלטו הוא היופי של השפע, של השפע הגלוי לעין של הדברים כולם (המשפט האחרון הוא ציטוט משובש מ"זה", צ'סלב מילוש, תרגום וינפלד. פתאום מחשבה מדכאת: למה לא כותבים על ספרי השירה הנפלאים האלו? "זה" [מילוש]; "קש" [שימל]? אולי בחגים).
 
קנלטו, חג מרתה הקדושה, 1758-63. מה אפשר להגיד על זה? הירח המלא – תוף עגול ביד אישה – נר דולק.
 
בלילה, על החוף
נר דולק
תוף – וירח
 
כמה עצוב. איך הרסה המצלמה את הראייה. נערים באים, מזהים משהו חזק, נעמדים ומצלמים, ומיד הולכים. ועוד את מה הם מצלמים! ציור לילי שהעין בקושי מבחינה בו בפרטים הרבים. מין טקס חסר פשר, גם לשיטת ציידי הרפרודוקציות. ההעתקה של ציורים עומדת גם מול הטקס הזה.
 
פיירו, ציור קצת צולע (הירונימוס הקדוש). אבל במרכז בית, גג ורוד, עץ.
 
מתרוצצים עם פרוסת לחם, אוכלים, מאכילים את היונים, ילדים בסתיו.
 
סזאן, מבט אחרון. רק עכשיו אני רואה שלמעלה יש חרצית לבנה שהוא לא צייר את אבקניה הצהובים (לידה יש חרציות עם אבקנים). ומבעד לחור שנפתח נראה הבסיס ("גרונד") האפור של הציור וקצת רישומי עיפרון. מתוך האפור הריק הזה צומח כל הציור, פורח. הוא מתגלה פתאום. מוצפן ממש. כמו חור שחור אבל הפוך: לא שהכול קורס אליו, אלא שמתוכו הכול נהיה.
 
שדה התעופה: האישה המנקה את השירותים, מתחת לאדמה, הרחק מן הטיסות הנכנסות והיוצאות. אך בלעדיה אי אפשר היה לטוס.
 
בחנות המזכרות, מוכרים ביוקר אבנים שהן (כביכול?) רסיסים מן החומה. כדי שהאבנים ייראו אותנטיות הן צבועות בצד אחד – הגרפיטי מסמן את היותן אבני חומה מקוריות! ההתנגדות תיוותר, דבוקה לאבנים, תשרוד את ניתוץ החומה.

תוספת של 25 יורו עבור מקום לרגליים. מס גובה, סדום ועמורה.

בטיסה, מסביר לי מישהו את ההבדל בין מסאז' שעושה זונה למסאז' שעושה מעסה מקצועית. זונה עושה "פי פי פי עם המגבת", ואילו מעסה מקצועית "מפרקת אותך אצבע-אצבע".

מצד שמאל – האורות של קפריסין, כוכבים.