הגעתי לתערוכה של רע בן דוד בגלריה d&a בעקבות רשימתו של יונתן אמיר. כבר מהתמונות באינטרנט היה לי ברור שמדובר בצילום נדיר ביופיו. כאן אני רוצה להתייחס לתצלום אחד בלבד. פשוט מאוד: צריף בנוף, סמוך לשורת ברושים. הדבר הראשון שמושך את עיני הוא החלון, אם אפשר לקרוא לו כך: ריבוע דיקט. הוא אוטם, כמו חלונות רבים בציוריו של סזאן, שמשהו בתצלום הזה מזכיר לי. לא מתמסר למבט. קשה להסביר את עוצמת הנוכחות של ריבוע ריק בתוך קומפוזיציה ריבועית: הערת שוליים שדומה ל"טקסט העיקרי" (התמונה בכללותה), אבל "מבטלת" את הטקסט העיקרי, מכריזה על אי-קיומה של התמונה כולה כאפשרות, על הבלתי נראה העקרוני שבתמונה כולה. אבל זה גם חלון אטוּם פשוט, ולא רק אלמנט מופשט, או סמלי. זה מאוד יפה.
 
מהחלון אני מתבונן מעט למעלה. מושך את מבטי כתם חוּם של עלים על אחד הברושים (שנוכח בעוצמה רבה יותר בהדפסה המקורית), שהאלכסון הימני של גג הבית מוליך אליו את המבט. מה עושה החוּם על הירוק? ומיד מחשבה משלימה: הרי אין לברושים האלה גזעים המחברים אותם לקרקע. כלומר, הגזעים בקושי נראים לעין. וזה הרגע שבו התצלום מתעורר לחיים, רגע של חליפין: הברושים מקבלים מהבית, העשוי עץ, את "בסיסם" העצי החסר.
 
רְאו את עמוד הבית העשוי עץ, בשמאל, כגזע של אחד הברושים. כאן בדיוק הופכים הבית והעץ לדבר אחד, לצמיחה אחת. בתמורה, הם נותנים לו מצע, הגנה. הם מציגים אותו, מניחים לו להחזיר את האור, להיות שחקן ראשי בדרמה הדוממת שהם מוכנים לשחק בה רק תפקיד של מסך. ברגע זה הבית מזדהר, שר. זה רגע הראייה שהתצלום הזה תופס.
 
מול התצלום המקורי מתברר כי זה לא הכול. מאחורי שורת הברושים, בימין, יש רמזים לנוכחות בנויה אחרת. בקושי אפשר להבחין בה גם בהדפסה הגדולה. גם בצריף עצמו רב הנסתר על הגלוי. הכביסה התלויה שם על החבל – מי תלה אותה? האם גרים כאן? ואם כן, מדוע החלון אטום? הכביסה סותרת את החלון, שסוגר את הבית מן החזית כפי שהברושים סוגרים אותו מאחור. יש כאן בפירוש בית מתכנס, בית שהמצלמה המגלה אותו מחרידה אותו משלוותו. וראו גם את זה.
 
לא, אין זה תצלום פסטורלי. כי מהו, בעצם, המקום הזה? לא עיר, לא כפר. מי גר כאן? לא נדע. מה שברור הוא, שחיי הבית עם העצים אינם מוגבלים ליחסים הרגילים של תרבות עם טבע. רק עכשיו אני מבחין בדבר הגלוי כל כך לעין – איך התצלום הזה מוטה שמאלה (הרי אפשר היה לצלם את הבית במרכז), אבל בעצם לא: איך גוש שיחים מאזן את הבית מימין, משכן לצד משכן.
 
העצים הללו הם חלק מן הבית כמו שהשמיים מורידים ברושים הפוכים, ריקים, אל המסרק הצפוף של שורת הברושים. לנוכחות כזו קורא התצלום הזה – לא מבט מרוחק, אלא סוג של הינעצות, שהתמונה מבקשת אותה, אבל אינה מאפשרת אותה, חומקת.
 
 

2 תגובות בנושא “החלון

סגור לתגובות.