המעגל (שוש קורמוש)

שוש קורמוש, תצלום

ראשית, המעגל. כן, יש בצורה הזו משהו, פשוט ונוקב. רק מעגל יש "מרושע" (vicious), ולכן ייתכן גם הדבר ההפוך. אין "משולש מרושע", או טרפז. קשה לקלקל מעגל. פתוח לגמרי (מצד החור) וסגור לגמרי (מצד ההיקף). תמיד הקסימו אותי נוסחאות המעגל, עם הרכיב המסתורי הזה, פיי, שנמצא שם, אבל אין לראותו. בתערוכה של שוש קורמוש התבוננתי בעיקר בדבר הזה. מהו? זר ניצחון? "סידור פרחים"? רפי לביא אמר פעם שהוא תיעב אמנות של "סידור פרחים", אבל השאלה היא כמובן איך מסדרים. הסידור הזה של קורמוש מובן לאור שתי עבודות מהממות של דורצ'ין, שתלויות עכשיו לצדן בגלריה גורדון. הקשר הוא הג'סטה של הכיפוף. אבות ישורון אמר פעם על זה, שעם שיר צריך "ללכת בכוח". לא צריך להבין את הכוח כפשוטו. זה כמו כוח של אמנות לחימה, אני מניח. שהשיר לא יהיה רופס. שהמעגל ייסגר נכון. כמו זה. הכיפוף של דורצ'ין בברזל החלוד, כמו כיפוף הענף של קורמוש. מאוד עדין. ולא משנה כמה כוח משוקע שם באמת. הנותר, השריד, הוא עדינות גדולה. אצל דורצ'ין זה בולט יותר, כי אפשר לדמיין את נאקת המתכת. אבל אפשר לדמיין את קול הענף של קורמוש באותה מידה. צריך רק להקשיב. כשיש אור, ענף צומח אל האור. ובחושך? הנה לכם דוגמה.
 
המעגל של קורמוש מתקדם. יוצאים עלים, ושוב דממה. יוצאים – ודממה. מין התגברות שקטה נגד כיוון השעון. בערך בשעה 10-11, יש פיצול דרמטי, סימטרי כמעט. צד אחד ממשיך עם המעגל הגדול, צד אחר מודה בתבוסתו, נבלם אחרי זמן מה, פונה במין קידה קטנה אל הנתיב העיקרי.
 
אולי זה זר. זר ניצחון? אפשר לחשוב על הזר הזה כאילו ראינו אותו מלמעלה. כמו מלך שעובר ברחוב וקרחתו נגלית. ואם זה כך, פתאום ברור שאין זה אלא זר לחושך. והעיגול באמצע הוא מרכז ראשו.
 
יש אור וצל על העלים כולם. החושך מפתה אותם. כל קיומם שם הוא מוזר מאוד. בסוף, צריך לומר, המעגל הזה אינו לגמרי מעגל. כי הוא נסגר ואז מיד, למטה, בשעה שש ישנה פתיחה ויציאה ימינה. זה מה ששובר בו את הלב. שהוא יוצא מזה בסוף, אבל נשאר להסתובב בעת ובעונה אחת. מכה מין שורש בדממה, בעלטה. נפתח.