ממרחק של כמה שנים שחלפו, די ברור לי ש"בלילה הזה, בעולם הזה" של אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "לטינו"), הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי במאה ה-21 עד כה, ואחד היפים שקראתי אי פעם, בלי שמץ הגזמה. מדי פעם אני נזכר בו ורוצה לכתוב עליו משהו, ואז מוותר. קראתי בו כבר כמה פעמים מאז פרסומו ב-2005. גם הפעם לא נראה לי שאוכל לומר הרבה, אבל מדי פעם אני שומע על אנשים שהחמיצו את הספר, אז בכל זאת.
 
הנה שיר אחד, קצר, "שתיקות":
 
המוות תמיד על יד.
אני שומעת את דבָרו.
רק אותי אני שומעת.

 
השאלה הראשונה היא האם המשפט השני אומר את אותו הדבר כמו השלישי, או שמא הם מתארים התרחשויות עוקבות, שתי שמיעות שבאות בזו אחר זו? או שמא המשפט השני מתקן את הראשון כאומר, "אני שומעת את דברו. לא, טעות. רק אותי אני שומעת". האם שמיעת דברו של המוות שקולה לשמיעת ה"אני" שלי, או שמא בתחילה שמעתי את דברו של המוות, ואז עבר זמן-מה, ועתה "רק אותי אני שומעת"? ואם כך, מה קרה בינתיים, בין השורות? כמה זמן חולף ביניהן, כמה זמן עלי לשתוק בקריאת השיר בקול? והאם לשמוע "אותי" מקל או מכביד את המצב ביחס לשמיעת "דברו של המוות"?  בשיר הזה, נראה שלשמוע "אותי" מאיים הרבה יותר מלשמוע את המוות! הוא "כל הזמן על יד" — אבל היכן אני, השומעת את עצמי?
 
שאלות, שאלות. אין תשובה לשאלות האלו. אין גם תשובה לשאלה מהו "דברו" של המוות. אבל אין גם תשובה לשאלה מה פירוש "רק אותי אני שומעת". האם יש הבדל בין "דברו" של המוות, שהוא שמיעה של "דיבור", ובין שמיעה של אדם "את עצמו", להבדיל מ"דברו" או "דיבורו"? השיר מלא שמיעה, אבל אי אפשר לשמוע בעצם דבר.
 
וכאן עלינו לשוב אל הכותרת: שתיקות. פתאום מובן, כי כל הדיבורים הללו, דיבורו של המוות ש"תמיד על יד", ו"אותי" הנשמעת, אינם אלא "שתיקות". השיר מתאר דממה מוחלטת. את המילה "שומעת" המופיעה פעמיים בשיר יש להבין בהיפוך מלא ממובנה השגור.
 
אבל אין זה הסוף. כי גם עתה, כשהובן שהמשוררת אינה שומעת דבר זולת "שתיקות", נותר דבר-מה, נותר עוד קול. זהו, כמובן, קול השיר. המילים הנקראות (קראו אותן, כמו את הספר הזה כולו, בקול, כדי להבין מה גדול הישגה של המתרגמת). משמיעה כפולה לדממה, ובחזרה לשמיעה. שוב אפשר לומר "אני שומעת" – את קולה של המשוררת המהול בקולה של המתרגמת. אבל האם נשמע עתה משהו חדש? האם שמיעת השיר, שמיעת דברו של המוות, שמיעת ה"אני" – הן שלוש שמיעות נבדלות?

 

 
 
לרשימה נוספת על הספר, מאת שרון אס >> 

ולקולה של אלחנדרה (קוראת טקסט לא שלה) >>

תרגום אחר ברשת לכמה שירים >> 

10 תגובות בנושא “שמיעות (הערה מאוחרת על אלחנדרה פיסארניק)

  1. אחפש את הספר.
    לי השיר נקרא כמו שיר על זוגיות גוססת.
    היא שומעת אותו, שומעת רק את עצמה, שומעת בעצם את נוכחות המוות (של היחסים, של החיים שמרשים מועקה כזו) ובעצם כל מה שיש ביניהם הוא שתיקה.

    (נ.ב. אבל אולי כמו את היפנים גם את הארגנטינאים אנחנו לא באמת יכולים להבין. טוב, היא לפחות היתה יהודיה)

  2. כל שיר פנינה, לחזור אליה שוב ושוב,
    והתרגום של טל ניצן שקוף וצלול כמו דמעה,
    תרגום של משוררת אמיתית.
    כל כך נכון כתבת על קול המשוררת המתמזג בקול המתרגמת (והמשוררת) והופך למשהו עשיר ומרגש.
    לבסוף, הניתוח שלך את השיר הזה מעורר חשק לעוד.
    תודה.

  3. לאביב, מעניינת האסוציאציה שלך עם היפנים, כי יש בה משהו שמזכיר. היא לא כותבת הייקו בשום מובן, אבל זה מין ז'אנר אלחנדרי מקביל, כביכול, בהבהקה שלו.

    התדהמה הזו, כמה אפשר לומר במילים כה ספורות. גם בקטעי היומן שבסוף הספר: "לא את אשמה בכך ששירך מדבר על מה שאיננו" (2.1.63)

  4. דבר בספר ששמתי לב אליו, או יותר נכון במחשבה על הספר כמכלול ממרחק, הוא הזיקה שלו לרעיון/מושג העדות. את מרבית השירה שבספר ואת קטעי היומן, אני חושב, אפשר לסדר ולהבין כמסמך, כמסכת מתעדת, שלמשל כמו בשיר כאן, "מקליטה" שתיקות/שמיעות. על העדות הזאת, כמו על כל עדות, אפשר גם להגיד שהיא עוברת ידיים – מתכוננת מחדש "בניגון" של הקטע ובהקשבה המעורבת למה שעולה ממנו. ככה מבעד לאלמנט התעודה (השיר, קטע היומן, העדות) עולה כל פעם זיכרון, כלומר שחזור של זמן או מציאות חיים. עניין כאילו-פרדוקסאלי במקרה הזה של פיזארניק הוא כתיבת זכרון חיים כמפעל הנצחה לנוכחות המוות. השיר כאן מדגים את זה אם חושבים, ממש כמו בקריאה שלך, מה נתפס בשיר באותו רגע, מה מתועד בו, מה שומעים ואיך זה נשמע.
    אם הולכים עוד קצת עם המחשבה הזאת (הספר כדוקומנט) מעניין לשים את "בלילה הזה, בעולם הזה" לצד ספר כמו "בלי שום מקרה מוות". אם עושים את זה אז הסמיכות בין הטקסטים נרשמת על רצף ספרותי של "תעודת המוות" כנרטיבים של חיים בעלי קיום קשוב בצורה יוצאת דופן וספק-שולי לאירוע של מוות קונקרטי/מדומיין. הקיום ביחס לנוכחות המוות בכל מקרה גם מעצב את המכשירים של פרקטיקת התיעוד: אם מדברים על "קשב" אפשר להבחין בקצה אחד ב"סטטוסקופיה" המשוכללת של פיזארניק שבוראת את מוזיאון המוות הפנימי שלה, ובקצה שני ומנוגד את אסטרטגיות העמדת העדות וטכניקות חילוץ והשמעה של זכרון.

  5. יפה כתבת. ועוד משהו: מתרגמת כמו טל ניצן עושה חסד עם ספרים ראויים וכמובן עם הקורא בהם. כשאני לוקחת לידי ספר מתורגם אני בודקת תמיד מי תרגם אותו כי גם כשאיני דוברת את השפה, אפשר לחוש בזיוף כשהתרגום רע. מתרגם משובח הוא אם המתווכת את העולם לתינוק שאינו יודע את השפה וטל ניצן היא מתרגמת-נשמה בעיני.

סגור לתגובות.