1. כשחושבים על הוויכוחים במשא ומתן על ירושלים, האם עוד שני רחובות או עוד רובע יימסרו או לא, כדאי להסתכל בזה. זה אפילו הופך את העניין למצחיק. [תודה לבארון דה-האז]
2. שני סרטים קבועים בסינמטק ת"א החודש, חלשים ביותר: "עשר שאלות לדלאי למה" הוא בזבוז של חצי סרט על "רקע" וחצי אחר על שאלות שהדלאי למה כבר ענה עליהן בהרצאות ובכתבים. כמעט כמו לשאול את הפיה הטובה "מה השעה". מהסרט השני, "פאדוס" של קרלוס סאורה, יצאתי אחרי כשעה. הסרט מבטא בעיקר את אובדן רוח הפאדוס שאפשר לשמוע בהקלטות חורקניות ישנות, עם זמרות כמו עמליה רודריגס, מריה תרזה דה נורונה, מריה דו קרמו טורס ומריה סילבה. הביצועים המודרניים נראים כמו תעודה על איבוד מוחלט של רוח הדבר. מעבר לכך, מבחינה קולנועית זה אחד הסרטים המשעממים שראיתי לאחרונה: וידאו קליפים שרודפים זה את זה, עם קצת קיטש ריקודי. מיותר לחלוטין.
3. קריאה (שלישית? רביעית?) ב"בעקבות הזמן האבוד". מעניין להבין את החוקיות הזו: מתי אתה ניגש למדף לספר הזה. נראה לי שאפשר ללמוד הרבה אם העניין הזה יובן. במקרה הנוכחי, הקריאה נובעת מחלום: חלמתי שיוצאים בו זמנית התרגום לעברית של החלק האחרון של היצירה, ושל החלק הבא לפי הסדר. מתפתחת (בחלום) קומדיה של טעויות, מפני שאני הולך ל"תולעת ספרים" כדי לרכוש את החלק האחרון ("הזמן שנמצא"), אבל מקבל את החלק החמישי בסדרה; כשאני חוזר להחליף את מה שלקחתי אני מבין שבעצם אני מעוניין בשניהם, אבל עד שאני מבין את זה לוקח זמן. אני פשוט לא קולט שיצאו שני ספרים. אני אפילו זוכר את המחיר: 91 ש"ח. עוד אני זוכר, שהספרים יצאו בהוצאת "הספריה של אבות ישורון". חלומות של אנשי ספרות.
"בקומברה, אדם ש'אף אחד לא מכיר' היה בגדר יצור בל ייאמן כמו אל מן המיתולוגיה" (עמ' 64, כרך א').
מתחת לשולחן 
הסירטון ?
אהבתיאהבתי
החלק האחרון של בעקבות הזמן האבוד נקרא "אלברטין איננה" והוא כבר תורגם ויצא בספריה החדשה
אהבתיאהבתי
בעניין המסר, זה נתון להבנתך.
אלברטין אינו החלק האחרון של היצירה. החלק האחרון הוא "הזמן שנמצא" או "שהושב". פרק ממנו תורגם אגב ב"מטעם" האחרון.
אהבתיאהבתי
שאני רואה את טביעת הרגל של דב חנין עם כיתוב בעברית. מה אני אגיד לכם קופירייטירים ומאגניבים, זה נראה הרבה יותר טוב.
אהבתיאהבתי
גם אני לא אהבתי את הסטיקרים באנגלית. כמו שלתערוכה בשם art tlv אני לא אלך גם אם יציגו שם את ורמר ורמברנדט.
אהבתיאהבתי
יש ניכור מוחלט כלפי השפה המקומית. ומעטות הן העבודות שיש בהן שימוש בעברית. לטעמי לא רק "הנכס התרבותי" נפגע מזה אלא גם האמנים עצמם. לי באופן אישי קשה להאמין ליוצרים שפועלים מתוך חשיבה בעברית אבל ממירים אותה לאנגלית כדי להתקשט באוניברסליות. מה גם שנראה לי שאי שם, ב"עולם", צפוף כבר מעבודות עם שמות כמו
"The night you left"
אהבתיאהבתי
כמה שנים טובות
אהבתיאהבתי
מה ההבנה שלך לגבי הסירטון? מה הצחיק אותך בסירטון? מה הקשר לשני רחובות בירושלים?
אם מישהו מבקש ממך נדבה (נגיד , שני שקלים או אולי שני שקל) אתה מראה לו גרף של שינוי ערך הדולר בשנים האחרונות וצוחק?
קוראיך המסורים מצפים ממך לתשובות פחות מתחמקות
אהבתיאהבתי
אם מישהו מבקש ממני נדבה אני נותן לו בדרך כלל. המשל שלך לא דומה לנמשל לדעתי. אם כבר מי שזקוק לנדבה הוא אלו שגרים בצד המזרחי של העיר.
אהבתיאהבתי
אם אני הבנתי את המשל שלך הכוונה היתה – מה אתם מתעסקים בשני רחובות באיזו עיר קטנה ולא נקייה , תראו איך העולם השתנה באלפיים שנים אחרונות. סבתא שלי היתה עונה לך – "באמת מעניין את הסבתא שלי".
הכוונה פשוטה – כשיש בעיה עכשיוית לא מתעסקים בהיסטוריה , זה בריחה (או בדיחה , במקרה של כלכלנים).
ולמרות הכל נשאר קוראיך הנאמנים…
אהבתיאהבתי
אולי מדויק יותר לומר, שהדיבורים והחגיגות של "ירושלים בירת העם היהודי לנצח נצחים מאז ולתמיד" יכולים לקבל הקשר ומשמעות אחרים לאור מבט היסטורי. המבט ההיסטורי לא מבטל את ההווה כמובן, אבל הוא עשוי לגרום למחשבה שניה על הזחיחות והעקשנות הישראליים, שנובעות מאמונה מוצקה כי אין דבר יותר מוחלט, נצחי ובלתי משנה מהריבונות הישראלית על ירושלים. זהו בערך
אהבתיאהבתי
אחלה פוסט
אהבתיאהבתי
אחלה פוסט!
אהבתיאהבתי
פוסט מצוין!
אהבתיאהבתי