הערה על "האיש מלונדון"

מי יודע אם יוקרנו בארץ הסרטים החדשים של בלה טאר ("האיש מלונדון") ופיטר גרינאוויי ("שמירת לילה"). ראיתי קטעים קצרים משני הסרטים, על המחשב, ומעניין שהמשותף לשניהם הוא הזיקה העמוקה שלהם לאמנויות החזותיות הקדם-קולנועיות: הציור אצל גרינאוויי (הסרט כולו עוסק בציורו של רמברנדט "משמר הלילה") והצילום המוקדם אצל טאר. שניהם פועלים, בדרכים שונות, כנגד הפוטנציאל המטמטם של המדיה. הנה, למשל, סצנה מהסרט של טאר:

http://www.youtube.com/watch?v=2sq6hTvyndg&feature=related

אמנות הדיוקן שנדמה שאבדה כמעט לגמרי לציור ולצילום חוזרת כאן. הדיוקן הוא תלת ממדי, אבל אינו מאבד את היכולת להיות דיוקן שמתבוננים בו. אני חושב, לשם השוואה, על סרטי "זהות כפולה". ראו כמה דברים קורים בחמישים ושמונה שניות לאדם אחד: הוא מרביץ, מכוונים אליו רובה, הוא מפוצץ, הוא נלכד בים, הוא מתנשק, הוא נכנס לבנק, הוא דוהר במכונית. יש בזה משהו מטורף, שאנו הולכים ומתרגלים אליו. גם אם הוא גורם הנאה רגעית, יכול לגרום לכל דבר יותר מעודן, כמו קמטים בפרופיל של אדם, כמו האזנה שותקת להאשמות, להפוך לבלתי נראה ולבלתי נסבל. השוו לטיזר-טריילר של "האיש מלונדון"!:

http://www.youtube.com/watch?v=6GUSs8UOTW4&feature=related

המחיר של המהירות הזו הוא מחיקה של עשרות ומאות פרטים. כל מה שטאר רואה ושומע, הסרטים מסוגו של "זהות כפולה" אינו מכיר בכלל: נקישות כדורי ביליארד שמלוות את כל הסצנה, איש ישן (מיהו?) שכמו חולם את כל השיחה, משחק שח שמהדהד את הנקישות ואת השיחה. מוזיקה חרישית באקורדיון מול בום-בום-בום של תופים.

אפשר לומר שאל הסרטים של טאר באים מהגלריה לאמנות ומהמוזיאון; אל הסרטים מהסוג השני באים מהטלוויזיה, וכיום, יותר ויותר, ממסך המחשב ומהפלייסטיישן. ההבדל עקרוני. מצד אחד סרטים שמרכז הכובד שלהם הוא הפנים האנושיות; מצד שני סרטים שהפנים אינן חשובים בהן כלל (לכן בונד מתחלף בלי כל קושי) – חשובה הפעולה המנותקת מרוח. מאט דיימון הוא מכשיר שמנסה להבין את מפעיליו בעולם מכאני לגמרי; אצל טאר, אנשים נמצאים – כמו כדורי הביליארד, שהסרט מקדיש להם כמה שניות "סטטיות" גם לפני הפעולה, לפני התחלת המשחק.

26 מחשבות על “הערה על "האיש מלונדון"

  1. נהדר, תודה
    שמחתי לשמוע על כך שלגרינווי יש סרט חדש
    ואם אכן יש בו חזרה לאמסטרדם של המאה השבע-עשרה
    הריי אולי אפשר יהיה למצוא בו ממשיך לחוזה השרטט. שכמה מרגעיו עוד חקוקים אצלי בעמקי הזכרון
    ראה גם צמד סרטיו האחרונים (לפי שעה של ג'ים ג'רמוש) במיוחד הקטע האחרון בסרטו קפה וסיגריות
    שהוא לטעמי, אחד הדברים שיישארו עוד הרבה אחרינו- בבחינת שירה קיומית במפגש בתמונה ובקול
    ממש אפשר לשמוע את הדהוד העולם שם
    בעד שיחתם של שני שומרי הלילה הזקנים
    הנה גם זה התחבר לגרינווי

  2. בנושא חשוב שקשור כמובן בשינויים שעוברת הפרספציה האנושית בכלל בעידן המדיה האלקטרונית. עניין נוסף שלא הזכרת כאן והוא שהשפיע לדעתי על אופי הצילום בתרבות הפופולרית דהאידנא הוא הופעתו של הקליפ, בסגנון האם טי. וי., בשנות השמונים, והשפעתו המתמשכת והמוחצת על הטלויזיה ואחר כך גם על הקולנוע הפופולרי.
    היום גם בצילומי הופעות חיות רווחת אותה הרוח התזזיתית המאפיינת את תצלומי הקליפים
    כבר לא ניתן למצוא צילומי תקריב , רוחק ומרחב סובלניים ומרתקים בסגנון שאפיין את שנות השישים והשבעים
    ראה למשל דוגמא נהדרת ביצירת המופת של הדלתות

    מאידך גיסא סגנון תזזיתי איננו בהכרח מאפיין רדידות והטמטמות של ההתבוננות, יש גם עניין של סגנון וצורת מבע. הדוגמא המופלאה ביותר לסגנון תזזיתי המקפל בתוכו עומק בלתי רגיל ואמירה מוחצת היא בסרטיו המוקדמים של סרגי אייזנשטיין ובעיקר בטרילוגיה שלא את המהפכה שביתה, פוטמקין ואוקטובר
    אתה צופה בהם ואינך מאמין כיצד הצילומים מרצדים, לעתים במהירות הבזק, וכל צילום הוא קומפוזיציה מושלמת שיכולה לעמוד גם כתמונת סטיל מופלאה. כאן הגודש דווקא ממיס את התודעה ומשיג אפקט התרגשות אסתטית בלתי רגילה
    זאת בניגוד לגודש הקליפי שיוצר השכחה של התמונה הקודמת בעזרת התמונה הבאה – כלומר ההפך מהתבוננות
    לגבי אייזנשטיין אפשר לכתוב עוד הרבה אבל מעניין שבסרטים אלו, וברוח המהפכה, אין גיבורים. הגיבור הוא תמיד ההמון

  3. שכן ההתבוננות עומדת במרכז של הרומן של סימנון שעליו מבוסס הסרט. לא ראיתי את הסרט (שזכה לביקורות מאוד חיוביות ומאוד שליליות בהקרנות שלו בקאן לפני שנה) אבל קראתי לפני מעט זמן את הרומן של סימנון. רומן מעניין כל כך ומרגש שהגיבור שלו הוא עובד במגדלור שצופה מראש המגדל שבו הוא עובד כל לילה בהתרחשויות שבעיר, וכך הוא מוצא גם את האיש מלונדון. דוקא ההתבוננות השטחית והמרוחקת הזה הופכת בסופו של דבר לביטוי העמוק ביותר של הזדהות בין הגיבור של הרומן (malois, אם איני טועה) לבין האיש מלונדון..

  4. לדרור בורשטיין – תודה מקרב לב על ההפניה לשתי דוגמאות קולנועיות נהדרות . אשמח מאוד אם תמסור לי פרטים מדויקים על הסרט של טאר ( מתי, איפה, שמות היצירה והיוצר במקור ) . הבעיה שאתה מעלה לדיון היא , בעצם , שקיעתו של הקולנוע כאמנות ; או , בניסוח מתון יותר : דחיקתו של הקולנוע האמנותי , שאיכשהו התחכך במשך עשרות שנים בקולנוע הבידורי-מסחרי , לשוליים המרוחקים מאוד של ה"תעשייה" – כך הם קוראים לזה , בלי בושה אך בצדק רב – או אולי למחוזות רחוקים ונידחים , מזווית הראייה של ה"סצנה" ( כן , גם כך הם מתארים את עצמם, כל אנשי יריד המסחר וההבלים ). הטלוויזיה והסינמטקים ( לפחות אלה הישראליים ) אינם מעוניינים אלא ברסיסים מתוקשרים, בודדים, של קולנוע אמנותי , וסטודנטים לקולנוע אינם יודעים על קיומה של אלטרנטיווה ואינם רוצים לדעת ( אני לא בטוח שהם מסוגלים להבין אותה , בכל מקרה ). האם האינטרנט הוא המפלט ? לא ממש , משום שהמדיום מבקש תנאי-צפייה אחרים . האם יקום מישהו , ייזום ויקים בית-קולנוע קטן, מרופד, יפה ,מצויד היטב , מסובסד ( מאיזה מקור ? ), לסרטים אמנותיים-נטו , קלסיים וחדשים ?
    The answer is blowing in thw wind.
    עודד אסף

  5. לעודד, הפרטים נמצאים כאן http://www.imdb.com/title/tt0415127/.
    לנועם, למיטב הבנתי הכותרת Nightwatching היא הפעלה של כותרת הציור, the nightwatch, ולכן זה צריך להיות שמירת לילה, ולא משמר הלילה.
    לדוד, אני מתאר לעצמי שהמהירות כשלעצמה היא דבר שאפשר לעשות אתו דברים אחרים, אבל השילוב שלה עם תזזיתיות ועצבנות והרגשה כללית שהאדם פועל כמכונת רפלקסים יוצרים את המועקה. אני מניח שחלק מהעניין הוא ה"חינוך" של המוח לצפייה. מי שגדל בשנות השבעים וראה טלוויזיה בשחור-לבן, כמוני, יהיה לו קל יותר עם טאר מאשר עם שפת הוידאו קליפ. באופן מוזר, טלאפלא, רגע עם דודלי ו"מוקד" הם הכנה טובה לבלה טאר…

  6. הקטע שהבאת מבלה טאר הוא באמת מהפנט ומעורר השראה. תנועה מושלמת של המצלמה ביחס ישיר לעלייה בדרמה של המונולוג, וגם מה שהוא עושה עם האודיאו – הצלילים החוזרים של כדורי הביליארד ראוי למחקר מעמיק בפני עצמו

    אני מסכים אתך לחלוטין לגבי הצילומים התזזיתיים המאפיינים את הקולנוע כעת, וגם הצילום של הדורס שהבאתי לעיל הוא דוגמא מצויינת מה אפשר היה לעשות עם מוזיקה בעידן הטרום קליפ, בצילום שיש בו משהו נקי לחלוטין מאפקטים והתמקדות אטית בדברים המעניינים באמת, כגון פניו של ג'ים מוריסון או הקליטה המרחבית מלמעלה של כל ההרכב

    גם אני גדלתי בשנות השבעים (והשמונים), והיה בהחלט אופי אחר לחלוטין לצילומים באותה תקופה. אבל כמובן זה לא קשור רק לזמן הגדילה ולחינוך. יש משהו ממשי באסתטיקה ובאפשרויות שהיא מכילה וגם באפשרויות שהיא אינה מכילה. אין ספק שהתערובת של הצילום הקליפי תזזיטי, האופי הדיגיטלי הקר של הצילום וחוסר הרצון לייצר מצג של התבוננות אמיתית – כזו שרק האמנות יודעת לייצר, בין אם באמצעות שימוש מהיר במדיה בין אם באמצעות שימוש איטי בה – כל אלו חסלו את האפשרויות שאפילו הקולנוע הפופולרי עוד הכיל רק לפני עשורים בודדים.

    לזאת יש לצרף את המפכה הדיגיטלית ומהפכת החומרים לה חלק גדול באופי המעיק של רוב הצילומים הנעשים היום, היא מקרינה ברוב המקרים קור ניכור ואטימות, ובצטרפה לתזזיתיות הנדונה היאט יוצרת אפקט בלתי נסבל על העין והתודעה

  7. חלק גדול ממה שאתה, וגם אחרים, אומרים כאן הוא לא יותר מאשר התרפקות ריקה, נוסטלגית בחלקה, ומונעת מתוך רפלקס, על סוג מסויים של קולנוע ארט-האוז.

    הדוגמה שבחרת לשם המחשת הנקודה מבהירה זאת: סדרת סרטי "בורן", במקרה הזה "זהות כפולה", היא דווקא אחד התוצרים המרתקים ביותר של הוליווד בשנים האחרונות. אפשר להתווכח אם הטריילר שמופיע כאן לסרט הוא מוצלח או לא, אבל מעט מוזר לקחת דווקא טריילר כדוגמה לנקודה שלך בעניין אמנות הקולנוע. בוודאי שטריילרים מסחריים הם קצביים ו"מכניים". ברוב המקרים גם יוצר הסרט שונא את הטריילר שעשו לו, ובוודאי שלא הוא חתום עליו. לטאר יש פריבילגיה "לפרסם" את סרטו באמצעות טריילר איטי ומהורהר שכזה, משום שאין הוא פועל תחת אותם חוקי שוק של סדרת בורן, למשל. למעשה, אין זה כלל טריילר במשמעותו הקונבנציונלית.

    ובאופן כללי, הטענה על פיה קולנוע "איטי" עדיף על קולנוע "מהיר" נראית לי, עם כל הכבוד וההערכה, מעט אדיוטית.

  8. ה"קליפ" של הדלתות שהבאת כדוגמה למשהו, הוא פשוט גרוע ומשעמם ונעדר השראה כמעט בכל קנה מידה ובלי קשר לזמן שבו נוצר: גם אז הוא היה כזה. אין בו שום עניין למעט עניין "היסטורי" וכמובן עניין מוזיקלי, שהוא פונקציה של זהות המופיעים.

    יש מאות ואלפים "קליפים" כאלו בדיוק' מאותה תקופה, ערוכים מתוך הופעות חיות ותוכניות טלוויזיה. ללא הכריזמה והכשרון הספציפיים של מוריסון אין בקטע שהבאת מאום.

  9. הטריילר של בורן משקף לגמרי את הקצב של הסרט. אני לא מדבר על איכותו, אלא על קצבו ועל חומריו. בסרט זה לוקח שעתיים. אני מתייחס אגב לסרט האחרון, שרק אותו ראיתי.
    בעניין הטענה האידיוטית, אולי אתה צודק אבל לא אני טענתי אותה. מה שאני טוען הוא שיש בעיה בקצב מהיר מדי, שיש סף מסוים שמעבר לו פרטים מתחילים ללכת לאיבוד, מפני שיש גבול ליכולת הקליטה האנושית. ובעיני קצב של תמונה (ציור או תצלום) הרבה יותר מותאם ליכולת הזו מאשר סרט פעולה ממוצע. הסרטים בשנים האחרונות מזרימים עוד ועוד אדרנלין לצופים שלא יכולים כבר לצפות בשתי דקות שאין בהן אקשן היסטרי. אני לא רואה טלויזיה, אבל אומרים לי שהסדרה "24" היא השיא של זה, כך שבשעה אחת נחטף נשיא, פורצת כמעט מלחמת עולם, והגיבור מתחתן ומגלה את האמת על אביו החורג – משהו כזה.
    ואין כאן שום התרפקות, מפני שהסרט של טאר הוא מהיום, 2007. זה קולנוע עכשווי. דווקא בורן, בונד ושות' הם רימייקים אינסופיים, מעודכנים טכנולוגית וטכנולוגית בלבד, של המון סרטים ישנים.

  10. הכוכבים אינם הופכים את הטענות, כאשר אלו אינן קיימות, למנצנצות יותר. הסיבה שהבאתי את הדורס זה לא בכדי לטעון שמדובר ביצירה יוצאת דופן, אלא בצילום בהחלט רגיל לאותה התקופה וניתן למצוא כמותו בצילומים של ג'ניס ג'ופלין דילן וכדומה, אבל הוא מאפשר משהו שנעדר כמעט לחלוטין מתרבות הקליפים העכשווית. דווקא משום שהוא איננו קליפ. אך הוא ודאי אינו גרוע או משעמם משום שהכירזמה של מוריסון היא בדיוק מה שהיה צריך להפיק כאן, ולכן התוצאה היא באמת נהדרת. התנסות אמיתית בדבר שמובא לנגד עינינו. הבאתי זאת כדוגמא למשהו שנעדר לחלוטין מצילומי הופעות חיות היום הנשלטות על ידי הדרישה הבאה מעולמו של הקליפ. תנועה אינסופית ומרצדת בין הנגנים, הידיים הרגליים והקהל. אני מסכים שתזזיתיות אינה בהכרח רעה ובעצמי הבאתי דוגמא הרבה יותר משמעותית מסדרת ההבל של בורן שאינה מותירה דבר לאחר שוך האדרנלין.

  11. ידוע לי שהפוסט שלך מדבר על סרט חדש. יחד עם זאת בפוסט ובתגובות יש נימה חזקה של התרפקות. בסה"כ גם התרפקות יכולה להיות בסדר, אבל קשה לחלץ מתוכה טענה אסתטית מעניינת לדעתי.

    שוב, לגבי סדרת בורן, אני סבור שאתה טועה מאוד בקושרך את "בורן, בונד ושות'". בעיניי לפחות סרטי "בורן" הן מן היצירות המעניינות ביותר של הוליווד בעשור האחרונות (אם כי אולי אין בכך הרבה בעיניך…).
    הקשירה יחדו הזו של שלושה שמות "גיבורי הוליוודיים" מבטאת תפיסה שטחית, מפספסת, ושוב, מותנית רפלקס. סרטי בונד, אכן, למעט מקרים יוצאי דופן, מציגים קולנוע מסחרי במובן הקלישאי ביותר והלא מעניין. ולאו דווקא בגלל הקצב. סרטי בורן הם סיפור אחר לחלוטין.

    ועוד: אפשר לנחש מרשימותיך שאינך רואה טלוויזיה. יש מבחר גדול של "מבעים" בטלוויזיה. 24 אמנם ייצגה הקצנה נרטיבית לכיוון מסוים. יש הרבה דוגמאות אחרות לכיוונים שונים לגמרי, גם אם בדרך כלל הקצב, כמובן, חייב לעמוד בציפיות מסוימות ובסף גירוי שעולה גבוה יותר ויותר עם השנים.

    זה העולם שבו אנו חיים, לטוב ולרע. אין מה לעשות – רובו המוחלט של הקולנוע שנעשה בחמישים השנים הראשונות של הקולנוע, למשל, ישעמם אותנו היום מאוד. זה לא רק עניין אסתטי – השפה הקולנועית עצמה פשוט הפכה להיות "יעילה" ומתוחכמת יותר בהרבה מאוד אספקטים. מה משמעותה של "יעילות" זו עבור תודעת הצופים? זו שאלה אחרת. אך במובן היסודי, ואני מדבר ראשית כל על קולנוע נרטיבי "סטנדרטי", אנחנו כבר "מבינים מספיק קולנוע" בשביל שניתן יהיה להגביר את הקצב הרבה יותר. קולנוע בעבר ביחס להיום מזכיר לפעמים פשוט מין דיבור איטי כזה, ולא יותר. ברוב המוחלט של המקרים אין פה כל שאלה אסתטית. העניין הוא בבחינת: "אני מבין אותך – אתה יכול לדבר מהר יותר". זה הכל. אין בכך כדי להוריד מערכו של "קולנוע איטי" – אך זאת רק אם הוא נעשה מתוך מודעות גדולה גם לקולנוע בן זמננו שאינו כזה, וגם מתוך כשרון אמיתי. אני נמצא הרבה בפסטיבלי קולנוע. אחוז ניכר מהקולנוע שם מורכב מסרטים איטיים מאוד שלעולם לא יגיעו להפצה מסחרית. רובם המכריע משעמם ביותר, פשוט קולנוע מחורבן. בלה טאר וואנאביז, אם תרצה…

    לדוד –

    הקליפ שהצגת אינו יכול לגבות שום טענה ביחס לבחירה אתסטית פשוט משום שהוא מבטא בדיוק נמרץ אך ורק את מגבלותיה *הטכניות* של אמנות הטלוויזיה בזמן שבו צולם. לא פחות ולא יותר. וגם אז היו דוגמאות ליוצרים שהצליחו לעשות דברים הרבה יותר מעניינים בכלים שהיו להם.
    התגובות שלך לפוסט של דרור כאן, הן בדיוק דוגמה לאותה התרפקות נוסטלגית שציינתי כבר קודם לכן.

    (אני מתנצל אם הנימה הכללית שלי בתגובות כאן היא מעט אגרסיבית. בסך הכל זה דיון מעניין)

  12. הצילום שם איננו מבטא שום מגבלה טכנית, לפחות לא בבחירה של הקלוזאפים המתמשכים והתנועה האיטית של המצלמה. בחירות אחרות לחלוטין היו קיימות כבר בראשית הקולנוע. קולנוע ביסודו הוא תמונות נעות ואני מניח ששמעת על מה שמכונה עריכה. אני מבין שהמונח התרפקות נוסטלגית הפך עבורך לכינוי גנאי שאיננו תובע כל הסבר, וכך אתה מפנה אותו לפי הצורך לבעל הפוסט ואלי לחילופין. ובכן, אצלי הוא איננו קיים. אני מתרפק אך ורק על יצירות שאני אוהב. צילום ישן איננו טוב בהכרח וצילום חדש איננו רע בהכרח, אולם ניתן וחשוב לדון בהשפעותיהם של פירות הטכניקה, הדרישה הפופלרית והשינויים המנטליים הכרוכים באלו

    טענתך כי "גם אז היו דוגמאות ליוצרים שהצליחו לעשות דברים הרבה יותר מעניינים בכלים שהיו להם", מעלה כמו מבלי משים את השקפתך על התקדמות המדיה, השקפה חסרת שחר בכל מובן, היסטורי, פילוסופי או אסתטי. העובדה שהקולנוע הגיע לבשלות אסתטית ברגעים שונים שלו, ואז נסוג, לפחות מבחינות מסויימות, איננה כלל התרפקות נוסטלגית. זוהי טענה שכבר נשמעה וכל בר דעת יבין את נכונותה. הקולנוע האילם הגיע לשיא המבע הגלום בו לפני המצאת הקול ואז השתנה לחלוטין. האם לטובה? מבחינות מסוימות אולי כן ומבחינות אחרות הוא ודאי נסוג, פשוט הקולנוע שבא לאחריו איננו אותו המבע האמנותי אלא משהו אחר, וכך ניתן להביא דוגמאות רבות. בזמננו האפשרויות הטכניות הן רבות יותר לכאורה (משום שלרוב לא נעשה בהן שימוש מושכל, לפחות לא בקולנוע המסחרי) אך זה אינו בהכרח יתרון. נהפוך הוא, היתרון הטכני פעמים הופך למגבלה בנסיבות תרבותיות מסוימות

    לגבי סדרת בורן היא בעצמה תוצר מובהק של דפוסי צילום ועריכה בנאליים לחלוטין לזמנה. גם ההתמכרות לקצב הקליפי המסחרר היא המסלול עליו נעים הקולנוע והטלויזיה ממילא. גם לזה יכולים להיות תוצאות מעניינות יותר או פחות, וסדרה זו איננה כלל המרגשת שבהם

  13. אתה טועה. ה"קליפ" הזה באופיו הוא פשוט ביטוי של מגבלות טכניות באולפן טלוויזיה. תוכל לראות זאת בקלות ביחס לאפשרויות צילום שהתפתחו זמן לא רב אחר כך באותם תנאים.
    האם צפית אי פעם בתוכנית סיבה למסיבה (סתם דוגמה אקראית)? אותם שוטים ארוכים, אותם קלוזאפים אינסופיים וחסרי פשר. בעת ראיון, בעת הופעה. כך גם כמובן במאות תוכניות טלוויזיה אמריקאית במשך כמה עשורים.

    טענתך לגבי נושא העריכה, שכביכול איני מודע אליו, פשוט אינה רלבנטית. בוודאי שניתן היה לערוך את זה תיאורטית אחרת, בקצב אחר או משהו כזה, אך היה מעט טעם לעשות זאת כיוון שהשימוש במולטי-קאם היה מוגבל מאוד, ומדובר בהופעה חיה. ככה שלמעשה אפשרויות החיתוך מוגבלות
    ביותר, עד אפסיות
    בקצרה: ביטוי מובהק של מגבלות טכניות.
    קצת לא ברורה לי התלהבותך משוט הפתיחה, הזום הזה מלמעלה, אבל ניחא.

    לגבי סדרת בורן, גם כאן אתה טועה. אין מדובר ביצירות מופת קולנועיות, אך זהו בהחלט אינו תוצר בנאלי. מסחרי אמנם באוריינטציה שלו, אך לא בנאלי. נראה שאתה כבר קבור לגמרי בעומק דעתך על הסדרה הזו, אז כנראה שדיון מעניין בעניין הזה כבר לא יקרה. רק לתשומת ליבך, הבמאי של שני הסרטים האחרונים בסדרה, פול גרינגראס, הוא במאי בריטי שעוד באנגליה היה יוצר מעניין (קולנוע מאוד פוליטי, פרובוקטיבי בחלקו, שבעקבות סרטו על מאבק בין פעילים מצפון אירלנד לחיילים בריטים הוזמן למעשה להוליווד לביים את הסרט השני בסדרת בורן) ובארה"ב היה אחראי אחר-כך גם ל"טיסה 93", ללא ספק ובהפרש ניכר הסרט המעניין והמורכב ביותר שנעשה בעקבות הפיגוע בבנייני התאומים. וגם בלי קשר לכך – יצירה חזקה ויוצאת דופן.

  14. אתה חוזר ומדגיש שהסרט הזה הוא אחד מהמעניינים, אבל אינך מסביר. אולי תרצה לעשות זאת. מובן שכל סרט הוא עניין אחר, אבל בגדול בורן זה בונד על כדורי מרץ, ובמיוחד עם קפיצה טכנולוגית בשני מובנים: הן בעולם המרושת, הסלולרי, שהופך לבו-זמני ולמפולש לרשתות של צפייה, והן במראה הדיגיטלי של הסרט, בקצב העריכה, ביעילות המוחלטת של הבימוי, שכאילו נעשה על ידי מחשב.
    אותו דבר אפשר לראות בסדרת בונד, שבבסיס היא סרט אחד שחוזר על עצמו, רק הנשק, המראה הגברי בעיקר והטכנולוגיה של הריגול וההרס משתנים.

  15. הנה ביקורת על הסרט הראשון (יש שתיים בעמוד, הכוונה לראשונה), שמבטאת הרבה ממה שגם אני חשבתי לאחר שראיתי אותו (עברו כמה שנים). כמובן, אפשר לא להסכים, או לא לאהוב, אבל בכל מקרה אני בטוח שלקשור אותו יחד עם בונד זה פשוט פספוס ענק.

    כמו כן, דרור, לטעון שהבימוי בסרט נעשה כאילו על ידי מחשב (משום שהוא כביכול "יעיל") זאת פשוט טענה שאני לא מסוגל להבין. זה בעיניי כמעט כמו לטעון למשל כנגד יצירות מוזיקליות מסוימות מן הבארוק שנדמה שהולחנו על ידי מחשב משום שהן כה מדויקות מבחינה מתמטית או משהו כזה. בשיא הרצינות.

    http://filmfreakcentral.net/dvdreviews
    /bourneidentity.htm

  16. מתוך שיטוט וחיפוש שנולדו מן הדברים על סדרת בורן, גיליתי שהעורך של הסרט הראשון הוא סער קליין, ישראלי יליד 67 שהוריו היגרו לארה"ב כשהיה בן 11.

    מעניין בהקשר של הדיון פה הוא שהקשר העקבי ביותר של קליין, עורך מוכשר מאוד כפי שמסתבר, הוא דווקא עם הבמאי הנודע טרנס מליק. הם כבר עובדים יחד על סרט שלישי.

    הנה – העורך של "זהות גנובה", סרט שהואשם כאן בקצביות יתר ממוחשבת או משהו בדומה (אם יש מישהו שאחראי לקצב של סרט הרי זה העורך יותר מכל), קשור דווקא אל אחד הבמאים האמריקאיים היותר מדיטטיביים, "איטיים", שיש. זאת עוד עדות בעיניי, גם אם רטרואקטיבית במובן מה, לחוסר-המכאניות שבהחלטות העריכה של "זהות גנובה", ולשרירותיות שביתרון האסתטי של "איטי" מול "מהיר".

    מעניין היה לשאול את קליין על כך.

  17. טוב גם הבוקר אני רואה שאתה בשלך ומתחיל להתעייף מהויכוח הקטנוני, שחרג מהדיון המעניין יותר שהיה יכול להיות גלום בפוסט. לגופו של עניין אין שום דבר בעולם שהוא רק תוצר גרידא של מגבלה. בתוך כל הקשר מוגבל יש הרבה מאוד החלטות שיכולות להילקח ויכולות שלא להילקח. גם כאן יש יותר ממצלמה אחת ויש חיתוכים, זה לא לונגשוט אחד, כך שתיאורטית ניתן היה לערוך ולהפיק תוצר אחר לגמרי, שלא לדבר על זויות הצילום ועוד הרבה מאוד החלטות. אגב גם בלונגשוט אחד יש הרבה מאוד החלטות שיכולות להילקח ולכן יש בו בכדי מבחן הרבה יותר קשה ומעניין ליכולת הבימוי.
    השאלה מדוע לא הופק תוצר אחר ומדוע היום היה מופק תוצר אחר לגמרי היא שאלה אחרת החורגת בהרבה מן האפשרות הטכנית. גם התפתחות טכנית איננה נעה בחלל הריק אלא באה לספק דרישה עם שהיא שבה ומייצרת אותה בייתר שאת. הדרישה בתקופה ההיא הייתה לספק תוצר המשקף את האייקוניות של המושא הטלויזיוני. ישנה כאן כמעט השגבה של מוריסון על רקע הצגה מצויינת של השיר המדהים הזה. אתה פשוט מקבל חווייה כמעט טוטלית של הדורס. אם יש כאן מגבלה הרי שהיא יתרון. האם צילום תזזיתי של מוריסון ולסירוגין הנגנים והכלים היה מספק הצגה טוטלית יותר של מושא הצפייה? ודאי שלא. היא עצמה תוצר פירוטכני של תרבות הפופ של שנות השמונים ואילך, תוצר של דרישות חדשות ושל הצורך לעצב את המדיום המוזיקלי והטלויזיוני באופן יותר ביטי ועצבני, בכדי להתאים אותו לדרישות ערוצי הטלויזיה המתחדשים והמוזיקה האופפת אותם. זאת לצד העלמת הפער בין תוכן ופרסומת – פער הנעלם באמצעות הקליפ. יש כאן חשיבות לניתוח כלכלי ותרבותי כאחד. התוצר הזה נע לצד מה שמכונה התקדמות טכנית, ההתקדמות הטכנית מתנה אותו ומאפשרת את קיומו עם שבהקשר התרבותי הנוכחי היא חוסמת אופני מבע וביטוי אחרים. מה כן מגבלה? מה כאן יתרון? אלא שכל ההיסטוריוגרפיה הליברלית בגרוש של הטכניקה, עליה אתה נשען, היא מופרכת ואינה מובילה לשום טיעון מעניין באמת
    לגבי סדרת בורן. האם בשביל זה אנחנו טורחים לכתוב ולהתדיין, בכדי לקבל אוסף רצנזיות חבוטות לצד פרטים ביוגרפיים כראיה ניצחת. נו באמת

  18. יש היבט נוסף, שלדעתי הוא מרכזי יותר.
    המושג תרבות, והמושג אמנות עברו שינוי מהותי ב50 שנים האחרונות. הצרכנים שונים, הכוחות המניעים את האמנות והתרבות שונים, הציפייה מהם שונה…

    והדבר הזה שקוראים לו אמנות השתנה.

  19. הדיון איתך פה נראה כמו ויכוח עם סטודנט שנה ב' לקולנוע ופילוסופיה במוסד לא מזהיר במיוחד (באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, משהו כזה אני מנחש). אין דבר יותר מתיש ומשמים מזה. אבל אשיב בכל זאת.

    כבר עצם הצגת ה"קליפ" של הדלתות כתגובה רלבנטית לפוסט של דרור, וכחיזוק כביכול לנקודה שהוא מעלה, הוא מגוחך. יכולת באותה מידה להראות את חיים יבין מקריין חדשות בשנת 74. כן, קלוז אפ ארוך וסבלני, שפה קולנועית פשוטה ורבת עוצמה.

    אתה ממשיך ומבלבל בין מגבלות טכניות ותפיסה סטנדרטית של שידור טלוויזיה בתחילת שנות השבעים, לבין מבע אמנותי. בוודאי שיש עניין, תרבותי, היסטורי, פילוסופי, אסתטי מה שתרצה, באופן שבו תועדו ושודרו דברים מסויימים בעבר. אך העניין אינו שונה במהותו מהעניין שיש בתמונות פספורט של היום או בצילומי פורטרט מסחריים של תחילת עידן הצילום. מאחורי הקטע שהבאת לא עומד אמן – עומד במאי טלוויזיה, נתב מצלמות, שלרשותו צוות מצומצם של אנשי מצלמה, העובדים עם ציוד כבד ומסורבל. התוצאה זהה לחלוטין לזו שתראה באלפי דוגמאות אחרות של צילומי אולפן מן העת ההיא. אין בקטע שהבאת כמעט שום חריגה מינימלית מן הסטנדרט.

    המשפט הזה שלך: "ישנה כאן כמעט השגבה של מוריסון על רקע הצגה מצויינת של השיר המדהים הזה. אתה פשוט מקבל חווייה כמעט טוטלית של הדורס." הוא פשוט מופרך ואבסורדי בכל כך הרבה רמות שקשה לי לדעת מאיפה להתחיל. זה פשוט צילום של הופעה חיה באולפן טלוויזיה, ושוב – יש אלפים על אלפים של שעות אולפן טלוויזיונית שתוכל להגיד בדיוק אותו דבר עליהן. כן, הקלוז אפ של מוריסון בחלקו מצולם מזווית מעט נמוכה. וואו!!! איזו השגבה. בלה טאר היה מתמוגג.

    טענתך כי אני נשען על פרטים ביוגרפיים כראיה ניצחת מוזרה. כל מה שעשיתי היה ליצור עבורך ועבור אחרים איזה קונטקסט אמנותי והיסטורי (גם אם מן העת האחרונה) הנוגע ליצירת סדרת הסרטים של בורן. בניגוד לדוגמה של הדלתות בהופעה, שם לא תוכל ליצור קונטקסט ספציפי כזה משום שמדובר באופן מוחלט במוצר טלוויזיוני סטנדרטי לחלוטין, שמאחוריו עומדים פועלים אנונימיים שלא חותרים למעשה לתוצאה מיוחדת, במקרה של סדרת בורן דווקא ניתן לעשות זאת ועוד איך, כולל גם כמובן חזרה אל רוברט לדלום. ועוד ועוד.

    בעניין "אוסף הרצנזיות החבוטות". מדוע אוסף? מדובר ברצנזיה אחת בדיוק. האם טרחת לקרוא אותה? מה בדיוק חבוט בה? הדבר החבוט היחידי בתגובות כאן הם אזכוריך האוטומטיים את אייזנשטיין (סטודנט לקולנוע שנה ב', אמרתי כבר). לידיעתך, הביקורת שקישרתי אליה היא של וולטר צ'ו, אחד הקולות הייחודים והמעמיקים בתחום ביקורת הקולנוע, בוודאי בארצות הברית. הנה ראיון מרתק איתו. אני די משוכנע שלא תקרא, אבל אולי מישהו אחר יגלה בזה עניין.

    (ואם יש משהו שמאשימים אותו בו בדרך כלל זה דווקא אליטיזם)

    http://www.thehousenextdooronline.com/2006/05/keep-up-or-get-out-of-way-interview_16.html

  20. הניסיון שלך לצייר פורטרט של השכלתי בקולנוע ובכלל, והכרנולוגיה שלה, כל כך רחוק מן האמת עד שלו ידעת אותה היית מבין את גודל הבדיחה. מעבר לכך אני עייפתי אפילו יותר ממך מן הדיון משום שאיננו מדברים על אותה רמה כלל, ואתה מסרב להבין עובדה פשוטה זאת. אתה חוזר כמו מנטרה על כל שמדובר בהפקה טלויזיונית רגילה לזמנה ולא בתוצר אמנותי יוצא דופן, ובכך דווקא מחזק את מערך טיעוני בדבר האפשרות ואי האפשרות הגלומה במערך הייצור.
    הרפרנס הראשון שלפיו הבאתי צילום זה לא היה כלל סרטו של בלה טאר אלא טענתי בדבר השפעתה המכרעת של תרבות הקליפ על העשייה הקולנועית דהאידנא, השפעה שודאי יש לה ספיחים רבים בסרטים מהסוג של זהות כפולה. בהמשך לכך טענתי שגם צילומי הופעות חיות בימינו, הנעשות מן הסתם גם כן על ידי במאים לא מיוחדים ועל ידי צוות סטנדרטי, משחזרים אף הם את האופי המרצד של הקליפ. כמי שצורך צילומים של הופעות חיות אני מוצא בכך פגם במרבית התוצר על הרובד הבנאלי ביותר שלו, בעוד אני מתענג הרבה יותר על התוצר באותם ימים מוגבלים לשיטתך. ולידיעתך, כפי שברור לכל מי שקרא את דברי בהקשרם, השגבה היא ביטוי לאייקוניזציה ולא לשגב אמנותי.
    בהקשר הכולל וללא הכרזות פומפוזיות וריקות כמו אלו המאפיינות את תגובותיך, טענתי מספר טענות לגבי השאלה האם השתחררות ממגבלה מובילה בהכרח לתוצר טוב יותר, השבתי שלא משום שיש הרבה מאוד תנאי חסימה הבאים עם הרחבת הטכניקה, ולמעשה הז'אנר עצמו משתנה עם העין הצורכת אותו בעודו מייצר עבורה את המניפולציה של הצריכה שלו גופו

    בדבר אחד צדקת והוא שלא טרחתי לקרוא את הרשימה, בעיקר משום שקראתי כבר רצנזיות על הסרט ואני יודע שהוא זכה לביקורות טובות יותר או פחות. העובדה שהוא זכה לשבחים כבמובן לא אומרת עדיין שזה סרט טוב, החורג מהעשייה הקולנועית המצויה של זמננו, וכזה שעתיד להתבלט בפרספקטיבה של בוא נאמר עוד עשר עשרים שנה. ועדיין אינני מבין מה הלינק שהבאת רלוונטי לעובדה שעד כה לא שמענו ממך עצמך שום טענה משמעותית אחת לכל אורך התנהלות תגובותיך.

    חוץ מזה נראה לי שהקדשתי די והותר מזמני וללא בקשת תועלת ורווח מיוחדים להתדיינות זו, ואינני מתכוון להוסיף לכך עוד רגע אחד

  21. ראשית, לא ניסיתי לצייר פורטרט של השכלתך. ציינתי כמו מה השיחה איתך נראית. לא ציינתי גם כל כרונולוגיה מלבד "אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת". צר לי אם נפגעת מכך

    לגבי דבריך אלו:
    "טענתי מספר טענות לגבי השאלה האם השתחררות ממגבלה מובילה בהכרח לתוצר טוב יותר, השבתי שלא משום שיש הרבה מאוד תנאי חסימה הבאים עם הרחבת הטכניקה, ולמעשה הז'אנר עצמו משתנה עם העין הצורכת אותו בעודו מייצר עבורה את המניפולציה של הצריכה שלו גופו"

    אני כמובן מסכים שהשתחררות ממגבלה לא מובילה בהכרח לתוצר טוב יותר. אבל הבלבול בין מגבלה לבין החלטה אמנותית הוא בעייתי, והוא מופיע בתגובותיך למן ההתחלה. ולכך גם כיוונתי כשדיברתי על התרפקות נוסטלגית. למעשה חלק גדול מתגובתך האחרונה הוא לא יותר מאשר התרפקות נוסטלגית על איך שביימו וצילמו בעבר הופעות חיות.

    משפט נוסף שלך מן התגובות, הוא עוד דוגמה לכך: "
    לזאת יש לצרף את המפכה הדיגיטלית ומהפכת החומרים לה חלק גדול באופי המעיק של רוב הצילומים הנעשים היום, היא מקרינה ברוב המקרים קור ניכור ואטימות, ובצטרפה לתזזיתיות הנדונה היאט יוצרת אפקט בלתי נסבל על העין והתודעה"

    הקולנוע (אני מדבר כעת על חומרי הגלם) הבלתי-דיגיטלי גוסס כעת, ובצדק. נותרו לו ממש שנים ספורות, וגם זה בקושי. בתור מי שמצוי בתעשייה הזו, אני יכול להגיד לך באופן חד משמעי שההתרפקות על ה"פילם" היא רומנטיזציה ריקה (וגם חבוטה…) ותו לא. זהו נושא רחב מאוד ולא אכנס אליו כאן, אך הכלים הדיגיטליים המתקדמים ביותר שקיימים כיום, כבר עולים למעשה מכל הבחינות על הכלים הלא-דיגיטליים. אני מוכן להתערב איתך על הרבה כסף שלא תוכל להבחין בכל הבדל איכותי בין צילום קולנוע בפילם (באיכות הגבוהה ביותר) לבין צילום דיגיטלי במצלמת קולנוע דיגיטלית דוגמת הוויפר למשל. באספקטים רבים הצילום הדיגיטלי היום כבר עולה מבחינה טכנית באיכותו על הצילום בפילם.
    מה שמעניין הוא שבאולפנים הגדולים מודעים לאופיה של התחושה הספציפית הנוצרת מצפייה בחומר שצולם בפילם. וכדי לתת לקהל (המבוגר יותר) את התחושה שאליה הם רגילים, מתקיים היום לעתים "שחזור לאחור" של "איכויות" הפילם, ובמלים פשוטות – מורידים מעט באיכות הצילום הדיגיטלי ומוסיפים פגמים מלאכותיים שונים כדי שצופים כמוך ירגישו קצת יותר בנוח (גם אם אינם מודעים לכך). גם זה כמובן ייעלם.

    עוד מדבריך:
    "
    חוץ מזה נראה לי שהקדשתי די והותר מזמני וללא בקשת תועלת ורווח מיוחדים להתדיינות זו, ואינני מתכוון להוסיף לכך עוד רגע אחד "

    תודה לך, אבל מעניין אותי לדעת כמה בדרך כלל אתה מבקש תמורת פרסום תגובותיך בבלוג?

  22. נחמד. שים לב שדובדבני אומר שג'יימס בונד הנוכחי הוא העתק חיוור של סרטי בורן. כלומר שניתן להסיק שלסרטי בורן יש בעיני דובדבני איזו איכות קולנועית, איזה ערך, גם אם ככל הנראה רק בהקשר תוך ז'אנרי.

    מעניין אכן שבונד, הוותיק הרבה יותר, מנסה להפוך לחיקוי של בורן (לא ראיתי את בונד החדש, אך אבחנתו של דובדבני מתקבלת על הדעת) כשלמעשה יש פער שאי-אפשר לגשר עליו בין שתי הדמויות, במובן המהותי ביותר. בונד, כפי שגם ציינת למעלה איפושהו, הוא למעשה שם שמחליף פנים. זוהי דמות שפועלת תחת "לוגו", דמות שהיא מותג. דמות שכל מאפייניה למעשה ידועים לנו (ולה) מראש, והיא רק משחקת בתוכם, בתוך מרווח צר מאוד של פעולה. לכן זו סדרה שבאופן עקרוני אין בה באמת עניין. כי כל תפקידה הוא לענות על ציפיות.

    זאת בשעה שדמותו של בורן (בוודאי בסרט הראשון) היא ההיפוך המוחלט: זוהי דמות שאינה יודעת כלל מה שמה, דמות שפעולותיה ועצם נוכחותה בעולם מפתיעות אף אותה. בסרט הראשון, למשל, בורן משתומם לגלות את יכולות ההרג הבלתי נדלות שלו עצמו.

    הייתי ממליץ לך מאוד לראות את הסרט הראשון בסדרת בורן (ציינת למעלה שראית רק את השלישי). היה מעניין (אותי, לכל הפחות) לקרוא את דעתך עליו כאן, גם אם תהיה שלילית לחלוטין.
    זהו סרט ששווה דיון, גם אם רק בתור סרט הוליוודי, ובתוך ז'אנר מסוים.

סגור לתגובות.