אני שליח, ומגיע למסור חבילה לאדם עשיר מאוד. במסדרון אני מבחין בכמה ציורים, אחד מהם של מורנדי. אחרי שאני מוסר את החבילה אני שואל את האיש אם אני יכול להתבונן קצת במורנדי שלו. אני מהסס לשאול בגלל הקסדה והאוברול הצהוב. הוא מסכים ונעלם מיד. אני מופתע שמשאירים אותי לבד. אני מתקרב לציור ואז מבחין שאין זה ציור כלל אלא מעין הצבה – או מין פסל עשוי גבס (?) צבוע, שמרחוק היה נראה כציור. גם המסגרת היא חלק מן הדבר, צבועה זהב, עקומה באופן כזה שמרחוק תיראה כמסגרת. אני לא מאמין למראה עיני. בתמונה הבאה כבר מוליך אותי המשרת במורד מסדרון צר מאוד וארוך מאוד, כמעט צינור, שיורד בשיפוע חד, ומתפאר באוזניי על גודלה של דירת אדונו, שאין לה, בעצם, סוף – כך הוא מכריז בעודו הולך כל הזמן לפני ואוחז במשהו, אולי נר או עששית, להאיר את הדרך.
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 