ביציאה מבית החולים, ליד מכונת הקפה, פגשנו בד"ר א', שהיה, כך למדנו משיחה אתו, אחד הקרדיולוגים שטיפלו ביאיר הוּרביץ בערוב ימיו. הוא היה אז קרדיולוג צעיר, אמר, בינתיים כבר עברו תחת ידיו כך וכך לבבות, היום מראה של לב פועם בתוך חזה פתוח אינו מעביר בו חלחלה כאז. היום אין הוא ישן ימים שלמים אחרי כל ניתוח לב פתוח, היום עצם שמיעת המילה הקצרה "לֵב" כבר לא מעבירה בו רטט של אימה המשגר אותו מיד אל הבקבוק. שאלנו אותו על פשר המשפט "טְרַקְלִינֵי הַתִּקְוָה הַקּוֹרְנִים יִפְעָה" בספרו האחרון של הורביץ "ציפור כלואה", ועל התבנית המִשקלית של הפסוק "לִקְרַאת אַקְלִים נוֹפֵחַ שִׁיר בִּכְנַף הַצִּפּוֹר הָרוֹעֶדֶת". הוצאנו את הספר, שנשאנו עִמנו תמיד בתיק ספרי השירה ומבלי לפתוח את הספר ציטטנו את הפסוק "שְׁמַע אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בִּשְׁעַת בֵּין-עֲרְבָּיִים זוֹ, כְּאִלּוּ אַךְ צְעַדִים הֵם", ומיד פתחנו וקירבנו אל עיניו את הספר בצמד הרישומים הקשים של משה קופפרמן, עמודים 44-45, ושאלנו את הקרדיולוג במפגיע מהו לדעתו פשר שני הרישומים הללו, והאם אפשר, לדעתו, לראות בהם, מטפורית, שני חדרי לב כפי שניסינו לטעון פעם במאמר שפרסומו נתעכב. שאלנו, ואז חזרנו ושאלנו, האם דיבר הורביץ בימיו האחרונים על מה שכינינו "מוטיב הציפור", והאם, כפי שטוענת אחת הביוגרפית השנויות במחלוקת שנכתבו עליו ועל שירתו המאוחרת, הגה על סף חדר הניתוח ובשפתיו ממש את המילים "פְּתַח לִי שַׁעַר" לפני שרשם אותן במחברת שהפכה מאוחר יותר לַספר "ציפור כלואה", או שמא מדובר, כדעתנו, שאותה הבענו בכנסים בינלאומיים ובמאמר שנתקבל לפרסום, בשמועה שאין לה כל בסיס מחקרי. אבל הקרדיולוג הביט בנו בקוצר רוח ואמר כי אין לו, ומעולם לא היה לו, כל עניין בשירה.
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 