שלושה מארבעת הספרים היפים ביותר שקראתי השנה הופיעו בהוצאת "אבן חושן". הרביעי הוא "בעין החתול" של חביבה פדיה (עם עובד). שני הספרים הקודמים ב"אבן חושן" הם "זה" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד, ו"קש" של הרולד שימל. הספר השלישי יצא לאור היום או אתמול. קראתי אותו על הספסל ליד חנות הספרים, כדרכם של הספרים האלו שאתה מתחיל לקרוא בהם עוד בעמידתך ליד הדוכן, וכבר השיחה הקצרה שאתה מנהל עם המוכרת בחנות צבועה בצבעי המוסיקה של הספר, אתה כבר משלם עליו תחת ראשית השפעתו.

הספר הנהדר שאני מתכוון אליו הוא "אנטנות וחיישנים" של ישראל פנקס. הטקסט הראשון בו הוא, כמצופה, שיר, אבל אחר כך בא רצף של 99 רסיסי פרוזה שאורכם בין משפט קצר לסיפור קצר. הספר מסתיים על אי, אדם פורש מן החיים, בגיל לא מופלג במושגי תקופתנו (73), מתכונן אל הקץ. האי הזה מסביר בדיעבד את הטון של רבים מקטעי הספר. טון של סיום וסיכום. תמיד על סף הייאוש, לרוב עוצר רגע לפני שהרגל טובלת במים השחורים. קטעי חלום. קטעי זיכרון. חלומות ההופכים למשלים: "גזר-דין מוות הוצא כנגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי". זה גזר דין מוות במובן של גורל חיי אנוש באשר הם, אבל גם הרגשה של משורר גדול שהוא אינו יכול לכתוב יותר שירה. הוא מכיר תקופות של הפסקת כתיבה, אבל הפעם הוא מרגיש שזה אחרת, הוא אינו יכול לומר מדוע אבל הוא מחליף את הדיבור. יש גזר דין מוות על השירה, אבל בינתיים הוא מתהלך חופשי, כותב דבר שהוא אחרי גזר הדין, אבל לפני המוות. זה הספר הזה.

יש לישראל פנקס ספר נהדר ושמו "הרצאה על הזמן". הזמן הוא גם גיבור ראשי בספר זה. "בידי פתק עם הספרה 23. אבל הסימטה נגמרת בבית מספר 19". הנה דרך לחלום ולכתוב את "אחרי הזמן", או "אחרי הקץ". רחוב שאומרים לך שיש לו עוד המשך, אבל אינך רואה אותו. הזמן שאחרי הזמן ככתובת רשומה על פתק, שאינך יכול עדיין להגיע אליה. אבל אתה יודע שביום מן הימים תוכל, ובית מספר 23 יהיה ביתך.

או הפרגמנט הקצר ביותר בספר, הקואן של ספר זה, שלוש מילים: "החלו תחרויות הסוף". ובניסוח קצת אחר: "לשם מה היה כל זה?", שואלת בועת הסבון רגע לפני שהיא מתפוגגת. השאלה הקשה. אולי התשובה: כדי שעוד מישהו ישאל את אותה השאלה. לא משנה אם יש תשובה.

ועוד ניסוח נהדר, ציטוט משיר של מונטאלה: "היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?". או במילותיו הפשוטות יותר של מילוש, בספר הנ"ל: "מי ייתן ואוכל להגיד את הרוחש בתוכי".

כמה ייאוש יש בשאלה הזו: "חדרי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי משנות השישים והשבעים, קטלוגים, דוחות ומכתבים, מסמכים ישנים של הוריי מחוץ לארץ – לשם מה כל זה נשמר?". אבל אולי יש כאן פתח תקווה. כי למשל, את הספר הזה אי אפשר למנות עם החשבונות והמסמכים. וזה שאי אפשר לכלול אותו בנשימה אחת עם ניירות חסרי ערך אלו, אולי זו כבר תשובה לשאלה שהפרגמנט הזה מציג.

החיים כתיאטרון. חוקים פנימיים, ידיעת החוץ כל הזמן. כמו ציורים מסוימים שיש בהם פתיחת מסך, רק כדי לראות מסך נוסף בעומק הציור. הרצון שהמסך שיורד יהיה חלק מן ההצגה, לא תחילת הלא-הצגה. כל מחווה היא יפה ועצובה מפני שכל מחווה היא צעד המקרב את הסיום. ויש חשש שהסיום יהיה "לא טוב", כמו סופו של ידידו של פנקס, דן צלקה, שמת "בשעת צהריים סתמית, בקיץ האחרון". אבל האם זה כך? האם עצם זה שדן צלקה מת באותה שעה לא הופך את השעה ללגמרי לא סתמית?
 

6 תגובות בנושא “"החלו תחרויות הסוף"

  1. אלך בעקבותיך להסתכל
    בכל הספרים הללו
    שהצלחתי, בכל הגודש הבלתי נסבל הזה של החיים והספרים, לא לראות

  2. יכול להיות שהייתה להם השפעה רגשית לא פחות עמוקה על מי שבא אתם במגע, והפעילו בעולם לא פחות הפעלות מקטעי שירה ופרוזה. לפעמים היופי נמצא במקומות לא צפויים

  3. נחמד, הבוקר בדיוק קניתי אותו אחרי דפדוף קצר.
    משהו בספר הזכיר לי פוטס שהוספת לאחרונה במין צירוף מקרים.

    בתחילת הספר, כבר בפרגמנט הראשון, המטפורה של תיאטרון מונחת כמו תשתית להמשך ומאפשרת לחשוב על כל הפרגמנטים כמונולוג של יציאה, אבל בריחוק מסויים, כמונולוג שהוא בעצמו
    staged.
    בפרגמנט 15, כשהעזיבה לא מתקבלת על הדעת ונמנים הדברים שיעזבו והסדר שבהם (משפט קטוע של אשתו מופיע לרגע וסוגר את הפרגמנט, אבל לאו דווקא כמסר "מבחוץ" אלא כמו עוד אחד מ"הדברים" שיעזבו, פרט מהעולם המטפורי של התיאטרון – נניח, לחישה מאחורי הקלעים, או הערה ממישהי בקהל), נזכרתי בבובת התיאטרון של המונולוג בפוסט קודם, באשתו, הילדים שלו וספריו, ובעזיבה שלו. אבל למרות שלהבדיל היא לא יצאה אלא נכנסה אל התיאטרון/עולם החיקוי, התיאטרון בשבילה הוא מוצא, גם היא בעצם מעלה מונולוג יציאה.
    אם ככה, אפשר למקם אותן יחד במחסן של תיאטרון בובות. ואם הן זהות במראה, אז משיקולי חסכון תספיק האחת שבערב אחר תעלה את המונולוג היפה של ישראל פנקס, או (לאור המיתון) דאבל פיצ'ר: באותו הערב – מונולוג יציאה מתיאטרון ואחריו מונולוג יציאה אליו.

  4. תודה, ממש לא חשבתי על הזיקה בין המונולוג של הבובה לספר הזה, למרות שזה גלוי לעין, תודה שהארת את עיני

  5. ספר חדש של ישראל פנקס הוא חגיגה, ונהדר לראות פוסט מעניין ומאיר עיניים בעניינו. אהבתי את הדימוי של הרגל הטובלת במים השחורים.

    מיכל

  6. שלום מיכל, שמחתי לדעת על האתר שלך. דפדפתי בו וראיתי תמונה אחת , דיוקן של דן צלקה – שפנקס מקדיש לו את הקטע האחרון בספר –

סגור לתגובות.