בקצה הרחוב בו אנו גרים חי טרול מערות. לפני כמה עשרות שנים התמוטטה המערה שלו, מאחורי המקום שבּו ניצב כיום בית הכנסת בשדרות סמאטס 22. בלית ברירה עבר הטרול לגור בצריף קטן שלימים הוקם לידו בית הכנסת. הגבאי נועץ ברב הראשי והוחלט להתיר לו להמשיך לגור בצריפו חסר החלונות, שהוא ריהט במשך השנים בשולחנות שבורים ובנייר, שהמתפללים תחבו פנימה מבעד לסדקים צרים. לרוב איש לא רואה אותו. בשעות התפילה הוא מחופר עמוק בתוך הניירות שלו, שהיו שלנו. בתחילה היה רק מתכסה בהם, אבל כבר זמן ארוך הוא מעיין בהם וממלמל בקול את הפסוקים. איך זה למד לקרוא עברית וארמית אין איש יודע. אבל ראו, לפני שנים רבות, את בן-הרב חומק אל הצריפון ותחת לזרועו ספר תלמוד. היות שבן-הרב היה תמיד, איך להגיד, מוזר, "חריג", אביו לא התנגד. אחרי זמן-מה היה הטרול פותח את הדלת הנמוכה למאורתו כל בוקר בשעה קבועה, מוקדם, שוהה כמה שניות, ובן-הרב היה זוחל ונכנס ובידו הספר, ולפעמים גם חתיכת תבשיל אשר אמו, הרבנית, הייתה נותנת לו בלי ידיעת הרב. קולות דיבור והתדיינות היו עולים מתוך המאורה, אבל לרוב היו עולים בלילה מאוחר, כשבית הכנסת היה ריק. הם לא הפריעו למתפללים, קול התפילה היה חזק יותר ומכסה על הלחישות, אשר למען האמת כלל לא בקעו מחלונות הצריף, מכל מקום – לא במידה שמישהו ישגיח כלל. ילדי כל המתפללים היו צופים בגג-הצריף מעזרת הנשים הגבוהה בסקרנות חששנית, אבל תמיד ויתרו על הרעיון לרדת ולהיכנס. הצריף היה פשוט סגור ומסוגר, זולת הפתח הנמוך שרק מתוך הצריף היה אפשר לפעור. כשלעצמו, היה הטרול יוצא רק דרך פי המערה ההרוסה אשר בתוך הצריף שלו, נודד מתחת פני הקרקע והעיר לאורך קילומטרים וימים, עמוק אל תוך האדמה, הרחק מתחת לאוקיינוסים ולימים. לאן נדד, במי פגש, אין בידינו שום דבר זולת להשערות. עבור ציבור המתפללים היו אותן שנים של היעדרות דומות לחלוטין לזמן שבו היה הטרול מצוי סמוך להם, שָכן, ממש בהישג-יד. ופעם כשהיו צריכים עוד מתפלל להשלמת מניין היה מי שהציע שילכו ויקראו לו, אבל מובן שלא עשו זאת, וממילא לא היה טרול המערות נמצא אז בביתו. היה הבדל אחד בין התקופה שהוא היה נמצא לזו שנעדר, והוא שבן-הרב, בשנות ההיעדרות הארוכות, היה סובב סביב המערה ומחפש לו פתח לכניסה, ולפעמים ממש שורט את הכתלים, מציץ בחריצים שבעדם היו דוחקים את הניירות, וכמובן שלא מצא דבר. והמתפללים היו נעקרים לרגע, אז, מתפילתם, ומביטים בו דרך חלונות וחלונות צבעוניים, מושכים בכנף-הבגד של המתפלל שלצִדם, נאנחים, שבים אל התפילה מתוך המצוקה הזו. ומחלון חצי-סגור למעלה נשקפה הרבנית.
 
ויום אחד, בגיל כמעט מאה, הרב נפטר. מצאו אותו ליד ארון הקודש. הרבנית סיפרה שהוא היה יורד כל לילה כבר שלושים שנה לקרוא קצת בתורה, כלומר בְּספר התורה ממש, מתוך הקלף, זה ספר התורה אשר אביו-זקֵנוֹ כתב ושגרר אתו על פני ימים וארצות בלי שנפסל. וכשנשא את המשקל אל השולחן כרע והתמוטט. קול הפעמונים הזעירים העיר את טרול המערות מתרדמה, והוא יצא מיד לבדוק מה התרחש. אבל כשנכנסו הגבאים והציבור למחרת אל בית הכנסת לתפילת שחרית הם לא מצאו שם אלא את בנו של הרב ליד אביו והוא, כבר בן שִבעים, כמעט שמונים היה אז, יושב על הרצפה מתחת פתח הארון, וממלמל מתוך גרונו מילים, פסוקים ונהמות שאיש לא פענח ואיש לא האזין להן יותר מכמה רגעים.

 

 

8.12.08