1.
 
נניח שאתה משורר. אתה כותב שורות כמו
 
כל יום. כל שעה. למלוא מרחב הראייה.
שומעים את הציפורים הלא-נראות.
 
 
אחר כך אתה מת, בגיל 69. שוכחים אותך, כמובן. אבל בדרך פלא יש מישהו שלא, והוא מוציא לאור את הספר האחרון שלך שלוש שנים לאחר מותך. שנה-שנתיים לאחר מכן שמך כבר נעלם כמעט. עוד כמה שנים ואיש אינו זוכר את שמך ומיותר לומר, שאי אפשר למצוא את ספריך, גם לא את הספר האחרון, בשום מקום. לא קונים, ברור שלא קונים. שנים בלי אף קונה. אבל עשרים שנה אחרי הוצאת הספר האחרון מישהו מוצא את השיר אחרי ששלף אותו בלי סיבה נראית לעין ממדף. הוא מנער את האבק. הוא לא זוכר מתי קנה את הספר ואיך הגיע הספר אליו. לרגע עולה חשד, שהספר הושתל שם בידי רָשוּת נעלמה. מכל מקום, המציאו בינתיים את האינטרנט. כשנולדת, בשנת 1916, בקושי טלפון היה. הוא מעתיק את השיר לאינטרנט, בלי ניקוד אפילו, אולי זה אפילו השיר הזה:
 
בעוד יום-יומיים משהו ייקרע.
דגלים ייפרמו. ברוח הנגדית.
כל שיר הוא שיר אחרון.
 
– וכעבור כמה ימים יוצאת מישהי אחרת לרחוב, בעיר אחרת, וציפורים נודדות עוברות בשמיים, וזה מזכיר לה משהו, היא לא זוכרת בדיוק מה, נדמה לה שהיא קראה על זה באיזה מקום. אבל איפה? אז היא מביטה בהן לשנייה או שתיים. ובין אחת לשנייה, בטור המתמשך, היא מבחינה בשתיים או שלוש מהציפורים הלא-נראות. האם אפשר לומר שעבודתך לא שווה את הרגע הזה? (מחשבה פתאומית על דוד רוקֵחַ, 1916-1985, ועל הספר "גבולות הערגה", כתר 1988, בעריכת דוד וינפלד).

(נ"ב מאוחר: צריך לדון פעם בהרחבה על הטעות הבסיסית הזו של הביקורת וכמה מרושמי תולדות הספרות, התפיסה של ספרות "גדולה" באופן תמים ובסיסי, כספרות שיש לה גודל, כלומר שורות ארוכות בשיר או עובי של רומן, קול רם או תקיף, דיבור אל "המוני העם" וכיו"ב; והרי "אין בעולם דבר גדול יותר מקצה השערה של פרוות חיה בסתיו", כפי שכתב ג'ואנג דזה, בתרגום יואל הופמן).
 
 
2.
 
מישהו צריך לאגור ולקבץ את הציטוטים האלו, שמופיעים על כרזות של סרטים. "אם תחצה את הקווים, לעולם לא תוכל לחזור". או "הם רצחו את משפחתו. עכשיו הוא יוצא לנקום". או "יש חלומות שמתגשמים". או "לעולם זה לא מאוחר מדי". או "יש דברים שכסף אינו יכול לקנות…". או "היא רצתה אותו. קצת יותר מדי…". או "הכול הולך להשתנות". או "הסוף מתחיל" או "כל איש ימות, לא כל איש חי באמת", או "אם אתה צריך שזה יגיע בבטחה ובחתיכה אחת, שכוֹר מקצוען". אוסף כזה של פסוקים יהיה הדבר הקרוב ביותר לכתבי הקודש של העולם בעשורים האחרונים. מין ספר "משלי" של המאה העשרים ואחת. ספר חוכמה תמציתית. ואגב, למקרה שלא ידעתם: עכבר קטן – חלומות גדולים. תודו שיש בזה משהו.

 

 

7 תגובות בנושא “גבולות הערגה / שׂכוֹר מקצוען! (2 הערות)

  1. בעניין 2, פעם חשבתי להוציא את הספר הלבן של הקופירייטרים, שיהיה להם לקופירייטרים. זה מילון שבו מופיעות כל המילים המותרות לשימוש אצלם. ורק הן. למשל: מדהים, פשוט, אחד, מיוחד, שלך, עולם, עולמות, מבצע, רק וכו.
    לא יהיו שם מילים כמו: בערך, אמנם, מטושטש, סביר.

    וחסרה מילה ב-1: מישהו (מוציא?) את הספר האחרון שלך וגו.

  2. מכמיר את הלב, האחד שלך,
    והנ"ב המאוחר שמעלה בראשי את השירים הקצרים של אלחנדרה פיסארניק, עם המבט הזה שלה, רק כמה מילים, סיבוב ראש אחד קטן במהלכו היא רואה את כל העולם. תודה (שוב), ענת

סגור לתגובות.