הבנתי היום לתדהמתי, כי הזיכרון הראשון שאני מצליח לראות בבהירות הוא מגיל שלוש, כלומר שנת 1973: זה הזיכרון של הירידה למקלטים במלחמת יום כיפור. אני לא זוכר את ההתרחשות באופן מפורט, רק יש לי תמונה של נעל בראש. כנראה ששרכו לי את הנעליים. זה הכול. נעל חומה, והרגשה כללית של בהילות, אולי צפירה נשמעת ברקע.
כשקוראים את כתבי ההוגים הציוניים, די ברור שעל הנעל הזו הם לא חשבו.
כל היום השתלט (?) על העצב מכתישת עזה והרג הילדים ההמוני במיוחד השיר "וידאוטייפ" של רדיוהד, שחברי דרור מ' שלח לי לפני כמה ימים. זה שיר מעגלי, שמשתלט עליך ודוחק בך לשמוע אותו שוב ושוב. אולי בגלל המעגליות הזו (לא קלטתי את מילות השיר) אני ממיר אותו בעצב על המאורעות.
הייתי אתמול בהפגנה בתל אביב. אולי מאתיים מפגינים, רובם המכריע לא מהציבור הרחב, כלומר לא אנשים שבאו באופן ספונטני, אלא פעילים שקשורים לרשימות תפוצה. שאלתי את עצמי האם יש משהו שממשלת ישראל תעשה ושיגרור היום החוצה 400,000 מפגינים. אני מתכוון לביקורת משמאל, ביקורת מוסרית. ואני מודה שאני לא מצליח לחשוב על דבר כזה. נגיד, אילו היו נהרגים אלף פלסטינים ביום אחד – הייתה הפגנה? לא. אלפיים? לא נראה לי. מה כן?
כמה טיפשי להעלות בכלל על הדעת שהמתנגדים למלחמה בעזה מטעמי מצפון אדישים לגורלם של תושבי הדרום היהודים. רק אנשים שהתרגלו כל כך להבחין בין "אנחנו" ו"הם" יכולים להשליך את ההבחנה הזו על אנשים שלא עולה על דעתם לעשות הבחנה כזו.
קראתי במאמר כלשהו שמישהו כתב שעזה היא המקום היחיד בעולם שכל תושביו הם נפגעי חרדה. זה נראה לי מבוסס, אבל זה לא המקום היחיד בעולם. עיין סעיף 1 לעיל.
וכמה טיפשי לקרוא למה שקורה בעזה "מלחמה". זה דומה יותר לדיכוי של מרד אסירים. כן, אפשר לדבר על "אלימות משני הצדדים". אבל יש מה שמטה את הכף בכל זאת, וזה שלצד אחד יש המפתח לתא.
כן, גם אני הייתי מעדיף שהחמאס יתנגד באופן לא אלים, תחת מנהיגות של אדם כמו מהאטמה גנדי. ברור שירי הטילים הוא צעד שגוי מבחינתם. כלומר מבחינת האינטרס הפלסטיני. כמעט התאבדות קולקטיבית. מצדה. אנחנו מבינים בזה. אבל מצד שני, לא חייתי כל חיי במקום כמו עזה. לא חייתי במקום כמו עזה אפילו לדקה אחת מחיי. אני אפילו לא מכיר אנשים שחיים במצב כה קיצוני של חוסר תקווה. אפילו בספרים שאני קורא נדיר למצוא דמויות מומצאות שחיות במצב כזה. במילים אחרות, אנחנו לא מבינים איך האנשים האלו חיים. אין לנו מושג. זה לא שאין אצלנו סבל שהחמאס גורם לנו. אבל הביטו בעמוד הבית של ynet.co.il למשל. יש משבצת לסבל. אבל ראו כמה שעשועים יש מסביב. כמה דוגמניות, סופרים, ריאליטי, סקס, עוגות, דוקו-סלב…
יצאתי להסתובב. נקלעתי לחנות ספרים. למי יש כוח לספרים? אבל הבחנתי בתרגום חדש לדהמפדה (תרגום שי שוורץ, הוצאת דהמדאנה, www.buddha.co.il). "בין אנשים עוינים אנו חיים חסרי שנאה". ובתרגום אחר (צ'רניאק ושוורץ): "אנו חיים משוחררים משנאה בקרב אנשים שונאים" (קטע 197). אולי זה מה שאפשר לעשות, מחוץ להפגנות מיעוט ולכתיבה של מאמרים: להישמר מההזמנה של האלימות, הן הזמנה לשנאה ולאטימוּת (אני מודה שמאות הטוקבקים המתלהמים מפחידים אותי), והן הזמנה לפחד ולייאוש.
יש משפט של לין-ג'י (המוכר כרינזאי ביפן; מאה תשיעית, סין) שאני מנסה לזכור בימים קשים. "רק בְּטח בדבר הזה, אשר פועל בך ברגע זה ממש".
גם אם נניח (וזה המובן מאליו של מרבית הציבור הישראלי, נכון להיום) שהממשלה צודקת במאה אחוז, הן במתקפה והן בעוצמתה, אולי יש עוד מקום למידת הרחמים. האם יש לי זכות לבקש רחמים על ילדי עזה? לפי הערכות זהירות, נמחק גן ילדים שלם נכון להיום.
"ישנם אנשים שלא מבינים שכולנו נידונים למות, אך אלו שמבינים זאת, מיישבים את מריבותיהם" (דהמפדה, תרגום שי שוורץ, קטע 6).
למי אני כותב את זה?
תוספת מאוחרת: שני קישורים
מתחת לשולחן 
ותודה על זה. כמה הבחנות מדויקות שלך עוזרות לי לחשוב בימים אלה, כשהלב לא מפסיק להישבר.
אהבתיאהבתי
שאתה מתקשה להבין או להפנים.
אולי אם תתן לילדיך, אם יש לך, לגדול במקום שכזה, (שרבים מתושביו היו שמחים לגור במרכז, אם ידם היתה משגת), אז היית חושב אחרת. אבל כמה קל לצאת לידי חובה ולומר שגם ילדי הדרום חשובים לך. בולשיט. גם אם תחזור על זה אלף פעם, אף הורה מהדרום לא יאמין לך. שמונה שנים השדרותים חוטפים מהחמאס, הארגון האיסלמו-פאשיסטי שזכה לתמיכת רוב העזתים בבחירות חופשיות, חצי שנה אנחנו חוטפים מהם, אבל אתה יוצא אל הרחוב כשמדינת ישראל מנסה לשנות את המשוואה.
כן, ברור. אפשר גם אחרת. אפשר לשחרר אלפי רוצחים. לפתוח את המעברים כדי שיעבירו עוד ועוד נשק. אפשר לתת להם להמשיך לחפור מנהרות אל שטח ישראל, כאלה שמיועדות להחדיר מחבלים מתאבדים או לחטוף חיילים. נעשה זאת בכדי שלא נצא רעים; שלא נפגע בהם (או ברגשותיהם) חלילה וחס. אבל אנו, כך תטען, תאבי דם וכוח. אנו מידי פעם, ולעיתים רחוקות מידי (שמונה שנים זה לא מעט זמן- שאל את תושבי שדרות) מעזים לנסות לשנות את המציאות הזו. איזה נוראים אנחנו. איזה חסרי התחשבות.
בעצם, סליחה אם כללתי אותך. אתה כמובן רגיש לצרכיהם של אחרים, שלא לדבר על מוסרי.
אהבתיאהבתי
חשבתי ככה גם כשהיו פיגועים בירושלים ובתל אביב, ערים שבהן גרתי, כך שכל הספקולציה שלך לא מבוססת. בערים אלו נפגעו יותר אנשים לדעתי מערי הדרום, ובוודאי שפגיעות קשות יותר, כלומר הרוגים רבים.
הוויכוח הפוליטי-מבצעי כבר לעוס, אין לי מה להוסיף בו. אם אתה מאמין שאפשר להחזיק ככה מדינה, שדורסת את שכנותיה ומנהלת את עצמה כדי להגיע למצבי אל-חזור, כלומר אם אתה חושב שאפשר להמשיך ככה היסטוריה, ולא כמה ימים, בבקשה. אני לא רוצה לדמיין מה הולך להיות כאן בעוד 20 שנה, לפי קצב ההסלמה הזה.
אהבתיאהבתי
וחוץ מזה, גם אותי הטוקבקים מפחידים. זה לא קרה לי בעבר כי הם תמיד נדמו לי כהמון מדומה. אבל הם לא. היום הייתי באשדוד לרגל עבודה עיתונאית. חלק מהאנשים עימם שוחחתי כמעט נעלבו שלא הצטרפתי ל"צריך למחוק אותם" וכו. הטוקבקים מפחידים כי הפעם זה לא מרגיש כאילו זו הקצנה בחסות האנונימיות של האינטרנט. הם מפחידים כי הם הולכים ומתגבשים לכדי קונצנזוס.
אהבתיאהבתי
יכול להיות שביחס אליך הספקולציה שלי לא מבוססת. ויכול להיות שזו סתם סטיה שלי. כנראה שהמחשבה שמדינתי צריכה לספק לי ולמשפחתי בטחון מפני טילים היא הזויה. כל ניסיון שלה אינו מוסרי, ואינו מצטלם טוב, והוא קשה לעיכול. לפיכך, ייתכן שהדבר הבא שאני צריך לעשות, ואני אכן חושב לעשות זאת, זה פשוט לעוף מפה לכל הרוחות. איני מוצא שום טעם לחיות במדינה שלא מספקת לאזרחיה הגנה מפני תוקפנות יומיומית. אני מקווה שאתה וכל אנשי המוסר תוכלו למצוא שפה משותפת עם אנשי החמאס ותומכיהם, ותוכלו לקיים חיי שלום ואחווה. שיהיה לכם לבריאות.
גם אני חייתי בתל אביב בתקופת הפיגועים, אבל ידעתי שבביתי אני בטוח. פה, בדרום, אנשים אינם בטוחים בשום מקום ובשום זמן. הניסיון להשוות את תחושת הביטחון האישי של אזרחי תל אביב וירושלים בתקופת הפיגועים לחיי התופת של תושבי שדרות הוא חסר שחר. תושבי שדרות, ולאחרונה גם אשקלון, לא חווים שיגרה. לא בביתם ולא מחוץ לביתם. ילדיהם מפחדים לישון במיטותיהם. לא לצאת לקניון, לא לנסוע באוטובוס – לישון במיטותיהם. אבל אולי נכון הדבר, שלשם מירוק מצפונם של אנשי מוסר כמוך, ילדינו ימשיכו לחיות בפחד, לפחות עד שאנו נחסוך די בכדי שנוכל לעוף מכאן.
אהבתיאהבתי
אני לא חשתי בטוח. אני נוסע באוטובוסים, ולא חשתי בטוח בת"א ובי-ם.
אני לא חושב שיש בינינו ויכוח. כלומר, ברור שהמדינה צריכה לספק ביטחון לאזרחיה! אבל המדיניות הישראלית של ניהול עימות על אש נמוכה משיג בדיוק את ההיפך. זה לא התחיל השבוע עם החמאס. את הבעיות הנוכחיות אפשר היה לפתור מזמן, והרי אולמרט עצמו מדבר על נסיגה מהשטחים – זה לא המצב שהליכוד הכריז אף שעל.
אתה מזלזל במירוק המצפון, אבל מה יש לאדם זולת מצפונו? אתה באמת רוצה לחיות חיים חסרי-מצפון? אני לא.
אהבתיאהבתי
אתה היחיד עד עכשיו שהזדהיתי לחלוטין עם כל מילה שלו בנושא. כולל התגובות לאשקלוני, בעיקר האחרונה.
אהבתיאהבתי
מודה לך כי אמרת דברים שאני הייתי רוצה לומר, ומנסה לומר בדרכי למעטים המוכנים עכשיו לשמוע. יש מין התגייסות אוטומטית של הישראלי היהודי "כשהתותחים יורים לא מדברים" בסגנון, 'שקט ! יורים', לפטפט אפשר כ=גם אחר כך. אבל דווקא עכשיו צריך לדבר בכדי להפסיק את ההרג, שממילא לא יביא לתוצאה המוצהרת כרצויה, שהיא כמובן לא התוצאה הרצויה ממש – והיא צינית מכדי לומר אותה…
אהבתיאהבתי
להרוג אותי. ואת ילדי. והם מצוים בעזה. והם מנסים לעשות זאת שוב ושוב. ואתה מבקש להגן עליהם. לשם מצפונך. אז יופי טופי לך.
בעצם, אולי גם אני הייתי שמח לחיות חיי מצפון כמו שלך אם אתה ומשפחתך הייתם חוטפים טילים על הראש. במחשבה שניה, לא. אני לא. אולי בגלל שאני חסר מצפון.
אינך חייב לטרוח להשיב. איני חוזר לכאן.
אהבתיאהבתי
דרור,
אתה אומר: "את הבעיות הנוכחיות אפשר היה לפתור מזמן, והרי אולמרט עצמו מדבר על נסיגה מהשטחים".
אנא הראה לי פלסטינאי אחד – אחד בלבד – שהצהיר אי פעם שהוא מוכן לפיתרון הזה. אין כזה.
כי פלסטינאי שיצהיר דברים שמשתמע מהם ויתור על זכות השיבה – לא יראה את אור הבוקר שלמחרת.
שלא לדבר על החמאס, שמבחינתו נסיגה מהשטחים אינה שום דבר שהוא פחות מהעלמות מוחלטת של המדינה היהודית.
אהבתיאהבתי
ראשית – עוד טקסט נפלא של דרור, המלמד בעיקר את המלומדים. ואשר לוויכוח : ידידי האשקלוני; אין לי חשק להזכיר כאן את הרקורד הצבאי שלי ואת רקורד סבלותיי האזרחיות והאחרות. פשוט שתוק. חשבתם שאתם יכולים לכובש 40 שנה וזה לא ישנה? טעיתם. יש חוקי פיסיקה. גם אני בעד שקט ואי-אלימות, גם אני חושש כל לילה מעוד נפגעים, משני הצדדים. אבל יש לומר": רציתם גולן – קיבלתם מלחמות. רציתם תיאלנדים בעזה – קיבלתם. עכשיו תשלמו. כשתגמרו עם נכיבוש, ואולי דור אחרי, תקבלו שקט, פאשיסטים נחמדים שכמוך
אהבתיאהבתי
אני חייב לומר שיש הבדל בין פיגועי מתאבדים לבין טילים מהשמיים. חייתי תחת שניהם, והמצב בו כל רגע יכולה להישמע אזעקה ואתה חייב לרוץ למחסה הוא הרבה יותר מלחיץ כשגרה. פשוט קשה מאוד לחיות ככה. מול המתאבדים אתה יכול לומר לעצמך: טוב, היום אקח מונית ולא אוטובוס, היום לא אשב בבית קפה וכו'. מול הלחץ מהטילים אין לאן לברוח (חוץ מצפונה, או דרומה). בקיצור, אני חייתי ככה חודשיים, וזה הספיק לי בהחלט, וקשה לי לדמיין 8 שנים כאלה. אז כמובן שילדי עזה סובלים מלחץ עוד הרבה יותר גרוע, ודאי, אבל יש כאן באמת בעיה קשה עם השלטון שהם בחרו לעצמם (ואח"כ השתלט עליהם בכוח), והיא שהוא לא מוכן להכיר בזכותם של תושבי שדרות להתקיים. כל זה לא מצדיק כל מידה של הרג כמובן, וכרגיל, כמו שאמרו היוונים, "הכל במידה", אבל אני די בטוח שאם החמאס היה מוכן לפשרה, כבר היתה כזו.
אהבתיאהבתי
דרור תודה.
להמון אתה כותב
להרבה אנשים מילים אלו מבטאות את שחשים הם בליבם. ואם זו לא שאיפתו של כותב אז מהי ?. המצב באמת לא פתיר כשלא מחפשים פתרונות ארוכי טווח. מאד סביר שלא נחפש פתרונות אלה כשמנהיגנו עושים את הדבר אותו הם עושים טוב מהכל – מלחמה
אני מסכים שעלינו להבין שגם מלחמה הם כבר לא עושים כל כך טוב כמו שהיינו רוצים לחשוב אבל מאידך – האם יתכן שנקום בבוקר ונחשוב ולו לרגע שאנו חיים במקום שצבאנו אינו החזק ביותר
אהבתיאהבתי
לאשקלוני וקצת גם לתומר,
אשקלוני, קשה לך, אתה בלחץ, לא יודע איך להתמודד עם המצב? תעבור דירה.
אין לך כסף?
לך לגור מתחת גשר בתל אביב.
כן, זה יהיה קשה, קר בחורף, חם בקיץ, המון זבובים ויתושים ומסריח מזיהום האוויר.
כן אני יודע, אתה רוצה להבטיח לילדים שלך עתיד, ותחת הגשר זה לא בדיוק וורוד.
אם היית אתה עושה את זה, וגם כל שאר התושבים שבסביבתך, אז נכון שלא היו יותר מקומות חניה בתל אביב, ומתחת לגשרים היה צפוף, אבל אז היו כמה מאות אנשים עוד בחיים.
עכשיו, אתה רוצה להגיד לי שהנוחות שלך ושל שכניך, שווה כמה מאות של חיים?
ואם כן, אז מה שווה את החיים שלך? אולי הנוחות של פרבר עשיר בישראל?
ואיזו נוחות שווה את החיים שלהם?
אם כל תושבי האיזור היו באים לגור מתחת לגשר בתל אביב, כי רע להם במקום בו הם גרים, אבל בשום אופן הם לא מוכנים לכן לקחת חיים של אחרים,
היה כבר שלום.
אהבתיאהבתי
התגובה המטומטמת של זה שלפניי, הרבה פחות כשרונית משלך מבחינת השפה – אך זהה רעיונית.
אהבתיאהבתי
נכון. הגיע הזמן לחזור לאף שעל. טרנספר מרצון. ובא לציון גואל. מרב כל הפילוסופיות מאבדים את האמת והולכים כסומא בחושך. כבר כח"י שנים מבלבלים אותנו עם כל מיני סיסמאות כוזבות של שלום ואהבה, כולנו בני אדם ובלה בלה בלה. האמת מתחת לאפנו, פשוטה , מובנת , מאירה , אבל כל כך חבויה לחלק מאיתנו. בשם ההומניזם הרגנו את עצמנו ואת אויבנו. בואו נחזור להתחלה.
אהבתיאהבתי
שישראל הפרה את הרגיעה בנובמבר:
http://www.politico.co.il/article.asp?rId=533
השיטה הישנה והטובה
אהבתיאהבתי
בין מהטמה גנדי לבין מאמץ חסר הבחנה להרוג כל ישראלי באשר הוא (על ידי מחבל מתאבד אם אפשר, רקטה אם אי-אפשר), יש טווח מסוים.
אהבתיאהבתי
כמענה כלומר כיותר מצו מצפון,
יש טעם בחזרה על העצה להישמר מההזמנה של האלימות בכל האופנים שלה, כפי שיש טעם לחזור ולבקש את מידת הרחמים, כפי שיש טעם לחשוב על מחר במעשינו היום.
תודה דרור
אהבתיאהבתי
במלים. ודווקא, כמה אירוני, ממלים שבאות מחולשה, שאינן מבקשות לחזק כלל. עכשיו, סדוק כמו ענן מפולש באור, דמעות זולגות אל המקלדת מפני (לא מטפורית: הן מטנפות ת'מקשים), ובכל זאת, אני אומר לך תודה.
ביום ראשון לא נסעתי כהרגלי לירושלים. חשתי הכרח להישאר בעיר, בעצם במיטה – מקום מוגן, להתאבל ביחד. עכשיו, לראש ההר – כמו תזכורת. שלא לבד. עדיין לא לבד.
אהבתיאהבתי
קראו את מאמרו של נחמיה שטרסלר מהיום בארץ, שם הוא מתאר כיצד ישראל הפרה את הפסקת האש ב 4 .בנובמבר ואילו החמס שמר עליה עד אז
המסקנה המתבקשת שישראל היתה מעונינת לגרור את החמס לתגובה כוחנית כדי להצדיק את המבצע הצבאי הנוכחי.
אהבתיאהבתי
החמאס לא שמר על הפסקת האש עד אז (היה ירי גם ב"רגיעה") ואשר ל"הפרה" הנ"ל – קצת קשה להבין מה אתה אומר. האם אתה גורס שכאשר יש הבנות להפסקת אש בין שני צדדים ואחד הצדדים מתחיל בהכנות למתקפה אין זכות לצד שכנגד למנוע זאת?
נ.ב. – האם היית חותם גם על דבריו של שטרסלר גם בתחומים אחרים, כגון נאמר, כלכלה? אם לא, מדוע אתה מתייחס בחרדת קודש לדבריו עתה?
אהבתיאהבתי
זה שהם 'החלו בהכנות למתקפה' זה מה שסיפרו לך בתקשורת. הרי היו יכולים לספר לך שהם החלו בהכנות למסיבת פורים, והיית מאמין. פתי
אהבתיאהבתי
אבל מהטמה גנדי היה הדיוט מסוכן שהפיל ומפיל בפח הדיוטות נוספים. ההודי המסכן הזה לא היה מסוגל לזהות את הרוע אפילו כשהוא עמד מולו (היטלר) ולא הבין שלכל תאוריה יש גם גבול מציאותי. לא מאחל לאף אומה מנהיג כמוהו , גם לא לפלסטינים. היה עדיף שיהיה להם איזה בן גוריון ואפילו בגין.
אהבתיאהבתי