כולנו מכירים את הסרטים האלו: "הטוב" עומד מול "הרע" ועומד לפגוע בו. אלא שאז חוטף "הרע" בן ערובה (ילד או אישה) ומאיים עליו. "הטוב" מהסס שנייה, ונאלץ להשליך את נשקו. הוא יכול היה לנסות לירות ב"רע", אבל הוא נמנע מכך בגלל הסיכוי הזעום לפגוע בחף מפשע. ואנו, כצופים, מזדהים ומבינים שה"טוב" פעל כראוי.
 
למה אני נזקק לסרטים לא ממש חשובים? מכיוון שרגש ההזדהות הזה עם הפעולה המוסרית של "הטוב", שמחליט להגביל את עצמו, חשוב יותר מהסרט. ובתרגום: גם אם מישהו כאן מאמין ברצינות שהחמאס לקח את אזרחי עזה "בני ערובה", האם נובע מכך שדמם מותר, ואפשר לפגוע בהם בלי אבחנה?
 
אילו היו מצלמים את סרטי הפעולה האלה בישראל כיום, הסצנה הדרמטית הייתה נראית אחרת: "הרע" לוקח בן ערובה, נגיד ילד מייבב. "הטוב" לא ממצמץ, וקוצר את שניהם – וההמון מריע לו. או מוטב, לפי הדימוי העצמי הישראלי: "הטוב" מגלגל אל שניהם רימון, ומקווה שרק "הרע" ייפגע.

 

[ותזכורת, למי שלא ראה: http://www.notes.co.il/burstein/51653.asp. גם אם אין לכם זמן לצפות היום, שימו ב"מועדפים" ליום אחר]