מכתב למתחרטים שיהיו

אתה מכיר את זה: התקף זעם, ואתה אומר כל מיני דברים שתתחרט עליהם. הזעם מגן על הדיבור, לא מאפשר לו לעצור. נגיד בכביש: חתך אותך מישהו, וכבר אתה שואג. דקה לפני כן שמעת ביטלס ב-88 FM, וכבר צרחות.
 
אחרי עשר דקות, הזעם עובר, ואתה צריך לעשות משהו עם מה שאמרת.
 
אני לא יודע מתי תיפסק המלחמה הזו. אבל יש דברים שלא ייפסקו גם כשתוכרז הפסקת אש.
 
רק הנזק לרכוש בעזה מוערך בשני מיליארד דולר. וזה עוד הנזק הקל, שאפשר לתקן בעמל רב.
 
הנה העולם שלנו: כסף לתרופות – חסר. לחינוך – חסר. רק להרס יש חשבון פתוח. 5 מיליארד ש"ח, זכרו את המספר הזה בדיונים הבאים על הוספת עוד משחה לסל התרופות. לא, רק להרס אין קיצוצים בתקציב. בנקים קורסים בארה"ב, רק בנק המטרות לא מתמוטט. איתנות פיננסית מעוררת השתאות. אבל זה, כמובן, "לא קשור".
 
יש להניח שאתה, כמו שרוב הציבור הישראלי, למרות האינטרנט המהיר שיש לך, לא ראית ולא שמעת לגמרי מה עשינו בעזה. לא לחצת על הלינק. לא הבטת בתמונות. לא חיפשת אתרים אחרים, במרחק קליק. נצמדת למהדורת החדשות הרשמית. אתה רגיל, אני לא מאשים אותך. פחדת לפתוח אתרים שהוזהרו בהם כי יש "תמונות קשות". מפחיד להיבהל מהתמונות.
 
אני ראיתי כמה תמונות שגרמו לי כמעט לעילפון מרוב אימה, לכן אני מבין למה אתה הסבת מבטך.  
 
עכשיו, יש שתי אפשרויות עקרוניות. או שאותו דבר, שקפקא כינה אותו "הבלתי-ניתן להריסה" שבתוכנו, אכן נהרס אצלך, ואולי גם אצל עוד מיליונים של ישראלים. במקרה כזה, התמונות המבעיתות הללו לא ישנו דבר ממילא. אם הדבר ההוא, הנפש האנושית (ה"אני האמיתי" שלך או "פניך המקוריות", בניסוח בודהיסטי), אותה הנפש שהייתה לך, נגיד, כשהיית בן חודש, כשלא שנאת איש ולא רצית לגרום רע לאיש נהרס, לא יעזרו כל סיפורי הזוועה שבעולם. ממש כפי שלא משנה כמה מים תשפוך, הם לא ישחקו קיר שעשוי מיהלום.
 
אבל אם הדבר הבלתי ניתן להריסה אכן לא נהרס, והאנושיות עוד מהבהבת בך, יגיע רגע שהזעם ישכך. אתה תתקרר. זה הרגע שבו מפסיקים לצרוח על הנהג שדפק אותך ומוציאים את הרישיונות, מחליפים פרטי סוכן ביטוח, קוראים לגרר. אתה יודע שהרגע הזה יגיע, גם תוך כדי התקף הזעם. הוא תמיד מגיע בסוף.
 
 כשיעבור התקף הזעם, או התקף הנקמה, אתה אולי תגיד לעצמך (אם לא נהרס בך אותו דבר בלתי ניתן להריסה) דברים כגון:
 
– נכון, הם התגרו בנו, אבל תגובה כזאת?
– נתנו לנו סטירה, אבל להגיב על סטירה במכות-רצח? זה מה שאלמד את בני לעשות בבית הספר? להוציא סכין על כל התגרות?
– לשרוף נשים וילדים? תינוקת בת שלוש מתחת הריסות בניין? בזה אני תמכתי? אבל אני הצבעתי מרצ כל חיי!
– לירות על בתי ספר? כמו החמאס?
– להכחיד משפחות שלמות ברגע? את הנידון למוות ואת אומרי הקדיש בבת אחת?
– 100,000 פליטים שהפכו לפליטים במחנה פליטים? אין גבול?
– אלפי בתים הרוסים תוך פחות מחודש?
– והרופא ההוא, לירות לו לדירה? הרי הוא יכול היה לטפל גם באשתי! ואז לצעוק עליו כשהוא זועק שלום אחרי שנרצחו שלוש בנותיו, אחיו ובני אחיו? מה זה? מה זה??

תגיד את זה. בקול. מה, זה נשמע כל כך מופרך?
 
ואתה אולי תיזכר בעיתונים, שדחפו אותך לתמוך. ושסיפקו לך את כל ההצדקות. כן, תיזכר במאמר של א"ב יהושע ב"הארץ" שעזר לך. תיזכר בכך שהוא כתב "הפעולה המלחמתית הנוכחית לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת". כלומר שהוא הסביר לך שמות ילדים הוא אמצעי סביר למניעת מותם. ואתה תיזכר שאמרת לעצמך שכתב את זה סופר; אמן של ניסוח מילולי. שכבר אז היה נראה לך קצת מוזר, המשפט הזה. אבל קראת את "מולכו", ואהבת את הספר, אז לא שמת לב לכל תג.

 

ומישהו ישלח לך את זה. וזה יגרום לך לחשוב אולי לעוד שנייה. לחשוב עד כמה קל לשטות בנו. לרתום אותנו לכל מטרה.
 
ואז אולי יעלה בך רגש, שכבר הרגשת בעבר. נקרא לו חרטה. לא חרטה גורפת, חלילה. ההצדקות יישמרו. אבל יעלה משהו, זעיר, חלש, קצה-ספק. קצה-חרטה. אשמה, ניצוץ. וגפרור אחד יכול לשרוף עיר שלמה. הפעם לטובה.
 
אני יודע, כמובן, שלא בטוח כלל שזה יקרה. סביר יותר שלא. אני כותב אל האחד שזה יקרה לו. ואם אין אפילו אחד כזה, אני כותב אל החלל הריק: בסדר. יש פשעים גדולים מזה.
 
והאחד שזה יקרה לו, ישאל מה הוא עושה עם זה. איך הוא עומד בתצלומים המזוויעים. שבאיחור הגיעו לידיעתו.
 
במובנים רבים, כבר אין מה לעשות. יש תוצאות למעשים, כמו לתמיכה במעשים.
 
אבל אולי תוכל, בכל זאת, לעזור. לעזור למנוע את התרחשות הזוועה בעתיד.

אם אתה בעל ממון, אולי תרצה לעזור לעשוקים. תמצא את אתרי האינטרנט המתאימים ב"גוגל" בקלות: רופאים לזכויות אדם. תעאיוש. בצלם. רבנים לזכויות אדם. חלונות. יש עוד הרבה. הכסף לא יחזיר חיים, אבל אולי יתקן כמה מנזקי הרכוש האיומים שנעשו בשמך. אתה, שעל דליפה קטנה מזעיק שיפוצניק, תחשוב פתאום מה זה אומר שבית נהרס. גם אם זה בית של לא-יהודי. זה יעזור רק קצת. אבל אולי לא תסרב לקצת הזה.
 
ובפעם הבאה שתרגיש שהם מתחילים לבשל עוד מתקפה כזו, אולי תצליח להניא אדם אחד, אחד בלבד, מהתמיכה האוטומטית בה.
 
גם אם האדם האחד הזה יהיה אתה עצמך, זה יהיה הרבה מאוד.