א.

 

 

 

צפו במערכון הזה. קרן מור:

http://www.youtube.com/watch?v=taZBzVnqku0

 

למה זה עובד? כמובן, בגלל שיש בזה גרעין מצחיק של אמת שהולך ומתפתח, תוך כמה דקות, לתוצאותיו המתבקשות, המחרידות. לא רק בחברה הישראלית כמובן, אבל הדקויות הן ישראליות בלבד. המונולוג הזה מבוסס על יחס חברתי רווח לזולת. אפשר לתאר אותו כעומד על שלושה דברים: 1. על ראיית הזולת דרך עיניים תועלתניות. עד כמה הוא יכול לנקות את הלכלוך שלי, במקרה זה. 2. על ראיית הזולת בעיניים מכלילות, כפרט אנונימי בקבוצה אתנית או אחרת. 3. על ראיית הזולת כמנותק ממני. ההברקה הגדולה במערכון היא הצבת השחקנית על שולחן, כמו אי בודד, שממנו היא מדברת. הבידוד שלה ביחס לכל העולם גם כולא אותה ומבודד אותה. אמנם בתוך פרוות חיה.  

 

ב.

 

השיר "שר היער" (Der Erlkönig) של גתה מוכר בעיקר בזכות הלחן שכתב לו שוברט, בליווי פסנתר (1815, מספר 328 ברשימת דויטש), והוא בוצע והוקלט פעמים רבות. קראו בבקשה את התרגום לעברית. לאחרונה גיליתי כי קיים עיבוד לתזמורת ליצירה. מצאתי ביצוע שלה באינטרנט, ביום בו הפציצו כוחותינו בית ספר בעזה. הנה (יש בקישור שני שירים. אני מתייחס כאן רק לראשון) :

 

http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8

 

הביצוע הזה הכה אותי בתדהמה, בתחילה בגלל שמיעת התזמורת במקום שבּו שמעתי פסנתר פעמים כה רבות, אבל אחרי כך בגלל הביצוע. זהו אחד מה"רגעים" המוזיקליים רבי העוצמה המוכרים לי בכלל, לא רק בביצוע של שיר זה. הזמר הוא תומס קווסטהוף (בס-בריטון), השר עם התזמורת הקאמרית של אירופה והמנצח – קלאודיו אבאדו. הקלטה משנת 2002. אלו שניים מן המוסיקאים הגדולים של זמננו. ואולי לא מיותר לציין כי שניהם נושאים קושי גופני גדול. אצל אבאדו אובחן סרטן קיבה בשנת 2000, ואילו קווסטהוף נולד כשהוא סובל ממומים גופניים קשים, בגלל תרופת התלידומיד הידועה לשמצה שנטלה אמו בזמן ההיריון נגד בחילות. גובהו מטר ועשרים וידיו מתפקדות בקושי.

אם קראתם את התרגום לשיר, ראיתם כי הבלדה של גתה היא סיפור שירי על אב הנושא את בנו במעבה היער. הילד מדמה לראות את "שר היער" (או "מלך יצורי היער") המפלצתי, בעוד שאביו רואה רק עצים וטבע, ומבטל את פחדיו ההולכים וגוברים של הילד (אפשר לקרוא את השיר כאילו האבא הוא-הוא מלך היער המבהיל, אך לא אעשה זאת כאן).
 
לא אכתוב כאן על שירו של גתה או על המוסיקה, אלא על רגע אחד, חודר לב, בביצוע מדהים זה. אחרי כשתיים וחצי דקות שר, או מוטב – זועק, קווסטהוף את המילים
 
"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?"
 
ובתרגומם של אריאל הירשפלד ואמיר אור:
 
אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?
שָׁם בְּנות שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?
 
ברגע זה מתרחש משהו על הבימה. אפשר לראות את זה:
 

 
לא רק הזמר שר עכשיו. שני הפיות נפערים לזעקה. ברגע זה, להרף עין, פונים שניהם – הזמר והמנצח, האיטלקי והגרמני – אל "אבי". שניהם, דרך שוברט, רגר וגתה, פונים אל אבותיהם. אין זו רק פניה "ביוגרפית" אל האב המוליד, אם כי די גם בה להבין את תעצומות הרגש העולות כאן פתאום. יש בקריאה הזו תחינה להיוושע שאינה בהכרח מופנית אך ורק אל האב. גם מצבם הגופני הקשה של שניהם הוא חלק מן התמונה. ברגע הזה שני המוסיקאים פונים ביחד, באותן מילים ובאותה מנגינה אל אב, למרות שאין להם אב אחד. ובכל זאת הם קוראים לו. ביחד. זהו רגע בו הנפרדוּת הבסיסית ביותר – אבא שלי, אבא שלך, ולכן גם: אני, אתה – נעלמת. כמו בתפילה בה קוראים המתפללים ביחד "אבינו מלכנו". 

כמה אבות מתגשמים כאן ברגע זה ממש! אביו של גתה, אביו של הילד בשיר, אביו של שוברט, אביו של קלאודיו אבאדו, אביו של תומס קווסטהוף, אביו של מקס רגר, אביו של כל מי ששומע את השיר, ודאי של כל מי ששר ביחד עם השיר, פותח את פיו ביחד אתם, מבקש ביחד אתם את אותו דבר עצמו, שאולי אין לו שם, ואולי שמו, בפשטות, "אבי".

ואולי אפשר לראות זאת גם כך, באופן פשוט יותר: לא כל כך פניה אל אב נסתר יש כאן, לא הנמען חשוב כאן, אלא דווקא הנוכח, הפניה זה אל זה. קלאודיו אבאדו ותומס קווסטהוף כאילו אומרים זה לזה: "אני קורא, בנוכחותך, לאבי". כלומר: "בכך אני קורא, ישירות, אליך – ובכך אני מצוי במחיצתך". בניגוד חריף לסיטואציה בשירו של גתה, סיטואציה של ניתוק בין האב לבנו, של שיחה מנותקת עד-מוות פשוטו כמשמעו, מצליח ביצוע השיר הזה ליצור מצב הפוך לחלוטין – מצב של דיבור וחיבור, של קריאה ישירה, של הבנה מוחלטת.

 

ג.

אני חוזר למונולוג המעולה של קרן מור. הוא עומד מול ה"מונולוג" של תומס קווסטהוף. היא והוא ניצבים על במות קטנות. אבל איזה הבדל. אי אפשר ליישב ביניהם. אי אפשר לעבור ביניהם בבחינת "גם וגם". אלו שתי דרכים שונות של קיום. מול תועלתניות, הכללה וניתוק, מציבים קווסטהוף ואבאדו את ההיפך: נדיבות ללא גבול, מבט בזולת היחיד, החד פעמי – על נכותו וחולשתו, וחיבור, חיבור הנובע משיתוף. מול הדפיקה על השולחן של קרן מור, שהיא דפיקה על השולחן שהחברה המערבית הולכת ומתרגלת אליה, מציבים תומס קווסטהוף וקלאודיו אבאדו את החיבוק ואת הקריאה לזולת.

 

21 תגובות בנושא “הערה קצרה על האנושיות

  1. סרט האימה מתמחה באיחוד הזה של הקהל, ביצירת תאימות של תגובות רגשיות. גם המצעד הפשיסטי. אבל לא על אלה רצית לדבר. לא על שדי היער, אלא על הזעקה למולם.

    ושם נמצא בובר. במקום שאינו זעקה, אלא קונטמפלציה, מבט באחר שאינו אוטומטי אלא לאחר הרהור – ועדיין מצליח, לא באופן אוטומטי אלא מתוך כוונה, לטשטש את הגבול האניאתה, ה-
    IchDu
    מתוך חמלה (לא רחמים. חמלה, שהיא הזדהות).
    ומעניין, שמי שכל הזמן עסוק בהרחבת גבולו, בטשטוש גבולות ארצו וגבולות הכוח שלו, נותר עם הגבול החסין ביותר – השכפ"ץ הצמוד לחזה.

    כאן אני נגמר.

    והלא אני הוא לא אני. הוא זה
    זה ה"זה" שראתה לבנה שטרן. לא אדם, כי אם תעתועים בקצה היער, ספק בנות אלפים, ספק ערפילי בקרים. ספק בית-ספר של האו"ם, ספק בסיס חמאס.

  2. זו לי הפעם הראשונה בה אני קורא את שירו של גתה, ועל כן יסולח לי אם אגבב הבלים.
    בקריאתי את השיר עלתה מולי דמותו של הילד כדמות רומנטית, זו אשר מוסיפה נופך מיתי ואף חושני לעצמים אשר אביו רואה אותם כפשוטם. נקודה זו מתחברת לדברים שכתבת אודות ההקבלה בין הסאטירה של החמישיה הקאמרית ובין הביצוע המוזיקלי המרטיט – בעוד שהדמות שקרן מור משחקת מתייחסת אך ורק לתועלתנות שבחיים הללו ולאפשרויות הגלומות בניצולו של האחר, הרי שבקטע המוזיקלי אנו עדים לכוחה של נשגבות הנפש ויכולת הרומנטיקה לרומם אותנו מעל להבלי העולם הזה.
    סיום השיר, בו הילד השוגה בפנטזיות מוצא את מותו "האמיתי" מנסה להוכיח עד כמה יש צורך להעניק חשיבות ותשומת לב לשגיונות הלב, ועד כמה השפעתם מכרעת על חיי הבשר.

  3. האם הירשפלד ואור מתרגמים באופן חריג בשורה הזו את "אבי" של גתה כ"אבא" [כלומר, ללא יידוע]
    אם כן, יכול להיות שגם התרגום שלהם מבקש להתרחק מהביוגרפי. הקורא העברי קורא אבא וקורא לאביו שלו

  4. לשוקי
    אני מניח שהקושי שלהם בתרגום היה שמילולית זה "אבא שלי" או "אבי" (מיין פאטער) אבל בעברית זה לא נשמע טוב כפנייה של ילד לאביו. לכן שינו מעט ל"אבא", וזה פתרון טוב בלי ספק.

    לאביב – כן, אתה צודק. לא קרן עצמה כמובן אלא הדמות. ולא חשבתי על זה כמה זה ברור: האופן שבו היא קוראת לילדה, זה בדיוק אותו דבר.

  5. אבל אני מוצא שהקישור שאתה עושה בין שני הקטעים מאולץ.
    אני חושב שכוחם של שני הקטעים היא ביכולת שלנו להיות כל הדמויות בתוכם. לפעמים אנחנו הדמות של קרן מור על השולחן, ולפעמים אנחנו הילדה הלא נראית שמתחתיו. אנחנו הילד ולפעמים האב, וברגעינו היפים ביותר אנחנו יכולים להיות קלאודיו אבאדו וקווסטהוף.

  6. תודה. אני באמת בעד רגעינו היפים. אני מסכים לגמרי לדבריך שאנחנו יכולים להיות גם שם וגם שם. זה מה שניסיתי לחשוב עליו – שאנחנו יכולים להיות בשני המקומות, ושהאמנות אולי יכולה להראות לנו את הכיוון.

  7. ולא כתבת על מה שמתרחש בסוף השיר, כאשר קווסטהוף ואבאדו עומדים מזועזעים ממה שהם היו שותפים ליצירתו, ואז פונים אחד לשני ומתחבקים

  8. ראשית – תודה על החומר הנהדר . ביצוע שלא הכרתי ( אם כי הנוסח המתוזמר , ולצדו נוסחים מתוזמרים נוספים , מוכר כשלעצמו . שנית , האם התזמור עדיף על הנוסח הפסנתרני המקורי של שוברט ? אני לא בטוח ; אבל יש לו אפקט משלו , בייחוד עם זמר ועם מנצח כאלה .שלישית , בטקסט יש , כפי שאתה רומז, רבדים רבים מאוד . הייתי מוסיף גם את עקידת יצחק וגם את ישו הזועק בצליבתו "אבי , אבי", וכמובן את המצב הישראלי , היום ,וכנראה גם מחר .ורביעית – בענין התרגום : נראה לי שדווקא התרגום של אור-הירשפלד הוא החלש מכל התרגומים לעברית . עם כל קשיי ההתיישנות של התרגומים שפרסמו אי פעם יעקב כהן או טשרניחובסקי , הם ניצבים הרבה מעל התרגום שהובא כאן ( הן בנאמנות למילים ולדימויים של גתה , הן במשקל הפואטי ובחריזה , הן בהיצמדותם למישלב לשוני מתאים , לא 'מעודכן' מדי ). כדאי להיזכר בהם . אבל , כללית , תודה נוספת על מה שטרחת והבאת . – עודד

  9. מאמר של מירב ארלוזורוב מדה-מרקר http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090203_1060995
    ומיד נזכרתי בפוסט שלך. הציטוט שלקח אותי חזרה למערכון עם קרן מור היה:

    נו, אז עכשיו כבר הבנתם: הפליטים הסודאנים הם בטלנים. לכל הפחות, הם בטלנים מספיק כדי לא לרצות לעבוד בעבודה הפיסית הקשה בחקלאות. מכיוון שכך, החקלאים לא רוצים יותר להעסיק סודאנים. הם רוצים עובדים זרים משובחים מהם. למשל, תאילנדים.

  10. הזכרת לי נשכחות.
    את השיר הזה שמעתי לראשונה בכיתה ז' בשיעור מוסיקה.
    הסגן מנהל היה יושב עם אקורדיום ומשמיע לנו את השיר בגרמנית מקלטת ישנה ולפעמים מצטרף לרגע עם האקורדיון שלו.
    הוא היה מבקש מאתנו ללמוד את השיר בעל פה ולשיר את תפקיד הילד.

    מאז התאהבתי בשיר , לקחתי את הקלטת מהסגן מנהל, והייתי מקשיבה כמעט כל יום בטייפ הישן שהיה לי בבית…

    אני ממש אוהבת את השיר הזה….

    זהו.

סגור לתגובות.