קטעים מסוף החורף

—

בוקר קר. אני מתעורר וניגש לרחוץ פנים במים חמים, מגלה שאין מגבת על הוו. בפנים רטובים אני ניגש לחדר, לקחת מגבת. על התריסים הפתוחים מכות אבני ברד. כמה מהן נחות בעציץ שעל אדן החלון. גם בארון אין מגבות.
 

 

—
הקלפים נטרפים כל הזמן. סנוניות סובבות כמו דרווישים.

 

—

חצות לילה: הנעל הזו, שבטעות חשבתי שהיא עכבר, היא הנעל שלי.

 

—

חלום: משוררת נודעת בראש בית דירות, חלון משקיף לים, שלט מוזהב על הדלת עם שמה. מישהו מממן אותה, סידר לה את הדירה, רק שתכתוב. חדר קטן, לא מפואר, כוננית קש עם ספרים, מיטה. כרגע היא לא נמצאת. השאירה את הדלת חצי-פתוחה. למטה, בקומה הראשונה של אותו בניין, מרתף לא מסויד, תקרה נמוכה מקומת אדם, ובו קבוצת מדיטציה שמתרגלת בעמידה על הראש. הם מקפלים את הרגליים וכך מצליחים להתייצב. אני נכנס, מתיישב בפינה, ומתחיל לקרוא ספר. נוזפים בי, באת לכאן כדי לקרוא?!

 

—

ירח מלא של פורים, ובחצר, למרבה ההפתעה, מין פרחים לבנים שצמחו בן לילה.

 

—

עמיר לב >>>