נתניה (4): אומחאלד

אחת המילים שנשמעו באופן קבוע בילדותנו בנתניה הייתה המילה "אוּמחַאלֶד" (ההטעמה על הח'). זה היה הכינוי של קופת החולים הגדולה, קופת החולים של ההסתדרות, כמובן, ששכנה אם איני טועה בסביבות המשטרה במזרח העיר. איני יודע אם גם כיום יש שם קופת חולים. אני זוכר בניין ענקי, כניסה אפורה, וכמה מדרגות. מצד שמאל של המדרגות אני זוכר מין דלפק. זה הכול. נזכרתי באומחאלד מפני שחטפתי בימים האחרונים את האלרגיה העונתית. אני מתאר לעצמי שחלק מביקוריי במקום היו סביב העניין הזה, שאז, יש להניח, טופל באנטיביוטיקה.

לצד אומחאלד היה גם סניף קופת חולים דרומי יותר, קטן יחסית, וממנו אני זוכר את בית המרקחת, שהיה בתוך סניף קופת החולים, ולו דלפק עץ גדול ומעוגל בקצהו. בכלל, הרבה דלפקי עץ ארוכים ומעוגלים אני זוכר מנתניה, ועל אחד מהם אני מקווה לכתוב בהמשך – דלפק העץ הגדול והמעוגל של הספרייה העירונית ב"בית רמז", שאותו ראיתי מלמטה למעלה לפחות פעמיים בשבוע, וממנו קיבלתי את רוב הספרים שקראתי בילדותי. את דלפק העץ הגדול והמעוגל בקצהו של קופת החולים אני זוכר בעיקר מצדו השמאלי, הצד של ראש התור, וזאת מכיוון שסבי היה "פרסונל" של קופת חולים, דהיינו פקיד בקופת חולים, ולכן את התרופות היינו מקבלים ללא תור. נדמה לי כי סבי עבד באומחאלד, ופתאום עולה בי זיכרון כזה, שהוא יושב שם מאחורי – כן-כן – דלפק עץ מעוגל בקצהו בעוד אני ממתין לצילום רנטגן. אבל אולי אין בזיכרון הזה כל ממש.

אבל לא בזה ענייני, אלא במילה, ממש במילה אומחאלד, שהייתה נשמעת בהקשרים שונים כמו "קבעתי לך תור לאומחאלד", "צריך לקבל את התוצאה של בדיקת הדם מאומחאלד", "דוקטור ברונפמן מקבל היום באומחאלד", וכו'. אף אחד מאיתנו, בכל אותן שנים בנתניה, לא שאל, כמדומה, מה פירוש השם המוזר הזה, שלא היה לו אח ורע בלשון הישראלית שדיברנו וששמענו. היא הייתה מילה מוזרה, וכל מה שיכולנו להסיק לגביה היה שהיא קשורה קשר הדוק לרפואה ולבריאות. אמרת אומחאלד – אמרת רופא, זריקה, בדיקה, מרשם, החלמה.

השנים עברו, המחלות באו והלכו, לרוב הבראנו מהן. רק כעבור שנים רבות נזכרתי שוב במילה אומחאלד. אז כבר הבנתי שזוהי מילה בערבית. בני מוריס מקדיש למקום שורה, ונוקב בתאריך ה-20.3.48 כתאריך הימלטות בני הכפר מן המקום מאימת הקרבות. הכפר היה שייך לנפת טולכרם. לשוב הביתה לאחר המלחמה כבר לא הניחו להם. חשבתי לעצמי היום, שבילדותנו, בכל פעם שהיינו אומרים שאנו הולכים למרפאה, בכל פעם שהייתה מציקה לנו מחלה או סתם אלרגיה עונתית, היינו נושאים את השם אומחאלד על שפתינו כתזכורת למשהו שלא ידענו אפילו מהו.

 

 

 
 
 
 

11 מחשבות על “נתניה (4): אומחאלד

  1. דרור יקירי, אם תקיש בגוגל אום חאלד תמצא הפניות גם לויקיפדיה על אום חאלד.
    בהצלחה לספרך החדש

  2. תודה יהודה, באמת טעיתי והקשתי כמילה אחת, והרי אלו שתי מילים. זה מעניין כי אני יודע היטב שזה אום, כמו אמא, אבל הזיכרון הילדותי היה של מילה אחת חסרת פשר.

  3. מוזר שהזיכרונות שלי מופיעים אצל מישהו אחר. זוכרת מאומחאלד בעיקר 2 מסדרונות ארוכים, אחד חיצוני אחד פנימי, וריח עז של חומר חיטוי/ניקוי חריף ששרף באף ובגרון, ואיש שמכר עוגות קינמון בקקאו עגולות בכניסה,ומכיוון שזה היה סניף ראשי, מחוזי – זה המקום היחיד בו נתקלתי בנשים ערביות, כי גברים ערבים היו גם היו באתרי הבניה. וגם את הריח בספריית בית רמז אני זוכרת היטב – טחוב ודחוס, קצת מעופש אפילו. לא כל אחד הורשה לעבור את מחסום הדלפק ולחטט בעצמו בספרים על המדף, מין טרור ספרניות משונה, אולי גם בספרייה היה פישפש כניסה קטן, צדדי, מיוחד למקורבים. הספרנית המליצה על ספרים פטריוטיים – הצנחנית שלא שבה, למשל, או כיכר שלושת הצלבים. המון שואה ומלחמות קראתי בגילאים ההם. הוטבענו הטבעה קולקטיבית, בספריות.

  4. אני מעולם לא עברתי את הדלפק. הספרנים הביאו לי ספר על סמך מה שהחזרתי, אני מניח, או משיקולים אחרים. מי יודע אם אין שכבה שלמה של אנשים, כלומר נתנייתים, שרוכשים מעת לעת ספרים מיותרים מגלל אותה חוויה מתסכלת של דלפק הספרים.

  5. אומחאלד עדיין אומחאלד, רק בניין המשטרה עבר מיקום. הספרייה בבית רמז באמת מעופשת ואין מבחר. מדף השירה מורכב משלושה ספרים של עמיחי וספרי עיון. נחמד שאתה כותב על נתניה. אני זוכר ששאלתי את אמי לגבי אומחאלד והיא ענתה: "כנראה היה מבנה של ערבים". כנראה.

  6. כי גם אני כמוך וכמו כל הנתנייתים האחרים בתגובות כאן, לא טרחתי מעולם לתמוה וגם לא לשאול מה זה אום חאלד.

    אגב, אמאשלי עד היום משתמשת בשם הזה כנקודת ציון בסגנון "יש פקק. כדאי שתבואי דרך אום חאלד"

    ולגבי הספירה בבית רמז. אם זכרוני אינו מטעני זה בדיוק בקצה השני, לא?
    גם אני כמובן חנקתי אותה והצלחתי לפתח יחסים עם הספרנית כדי שאוכל להחליף פעמיים ביום או לקחת שלושה ספרים במכה וכדומה הטבות לתולעים מושבעות.

  7. אסתי, הספריה אכן באזור אחר, ההיזכרות היתה אסוציאטיבית.

    מה שאולי הייתי צריך להוסיף בקטע הוא הפלא שהשם נשאר. הרי לא היתה בעיה לשנותו כמו ששינו את רוב השמות. איך שה שהשם "נתפס", כאילו היה מרוח עליו דבק, למקום? כמו רחוב סלמה, לא מצליחים להפכו לרחוב שלמה? ועוד דוגמאות, אמנם ספורות. האם אפשר לדבר על "תת מודע" על מקום, על זיכרון של מקום?

  8. זה נראה שלא נעים לך ליחצן את הערב לספר ואתה נזקק לאיזה נ"ב.
    הרי זה לא נ"ב עבורך. זה לא "נזכרתי בדבר". או שכן?

  9. תודה על הקטע.
    גדלתי באחד המושבים סמוך לנתניה, ויש לי את אותו "זכרון מילולי". ואולי צריך הייתי לומר "שיכחון" או "מחיקון", ולא זכרון.
    כשהיו מתחילים דיונים פוליטיים בבית, אימי היתה מביאה את אום-חאלד כדוגמא. היא אמנם נולדה אחרי 48, אבל אביה, בן המושב, סיפר לה משהו. אום-חאלד כדוגמא למה? אני לא בטוח שהיא עצמה יודעת. מן הסתם כדוגמא לעד כמה "המצב" מסובך. הם חיו ממש כאן, ממש לידנו, קרוב למושב, קרוב לנתניה.
    כמו שאמרת. "אומחלד".

  10. עכשיו אנחנו שומרים שמות עבור הערבים. אולי אף נגד רצוננו. בכך אנחנו מחזירים להם חוב. המהפכה הציונית השתמשה בשמות הערבים של ישובים רבים כבסיס לשם העברי החדש שניתן למקום. ההנחה היתה שבמקרים רבים השם הערבי משמר את השם העברי הקדום.
    הם שמור עבורנו שמות. עכשיו אנו שומרים עבורם שמות.

סגור לתגובות.