בראשית

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
 
כולנו מכירים את הפסוק הפותח הזה של ספר בראשית. בעוד כמה דקות גם תוכלו לשמוע אותו, בגרמנית. הן המילים הראשונות שנשמעות ב"בריאת העולם" של היידן. אבל אצל היידן יש משהו לפני המילים הראשונות: מוזיקה. הבריאה מתחילה אחרי המוזיקה עבור היידן. המוזיקה נבראה לפני השמיים והארץ.
 
אנו זוכרים וקוראים את הפסוק הזה, ולכן לא מקדישים לו מחשבה רבה. הוא כביכול הפסוק הכי משופשף ומוכּר בתנ"ך. אנו קוראים אותו ורצים הלאה. אבל אם נקרא בזהירות נראה, שיש כאן קושי.
 
הקושי הוא שאם נקרא לאט נראה, שבכל מילה משלוש המילים הראשונות של הספר יש "מעצור". בראשית – ברא – אלוהים: "בראשית": בעצם, איננו יודעים מה זה "בראשית". איננו מכירים זמן כזה, שהוא זמן שמתחיל את הזמן, כלומר זמן שלפניו יש אין-זמן. אם היינו ישרים עם עצמנו, היינו צריכים לעצור כאן ולא להמשיך עד שנבין. אנחנו לא מבינים את המילה הראשונה בספר התנ"ך. אנחנו תקועים בבראשית.
 
וכאילו לא די בזה, המילה השניה בספר לא מקדמת אותנו הרבה: "ברא". מה זה לברוא? כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ', אנחנו מבינים מה זה ליצור משהו שקיים ממשהו אחר שקיים. למשל, כיסא מבול-עץ. אנחנו לא יודעים איך אפשר ליצור משהו משום דבר.
 
המילה השלישית, "אלוהים", גם היא אינה מובנת לנו. איננו יכולים להבין מה זה הדבר הזה שיוצר את הזמן ואת המקום, מכיוון שאנו נמצאים בזמן ובמקום שהם תמיד כבר בעיצומם.
 
אם כן, שלוש מילים ראשונות, ושלוש אי-הבנות. וזה הדבר הראשון שהתנ"ך מלמד אותנו: את קוצר השגתנו. את זה שאנחנו לא מבינים מה זה זמן, ולא מבינים מה זה מרחב, בריאה. כלומר, לא מבינים מה זה קיום. ובאמת איננו מבינים: הרי באותה מידה שהעולם שלנו קיים כיום, הוא יכול היה להיות אחר לגמרי: למשל, הוא היה יכול להיות עולם ריק לגמרי. עולם שקיים, אבל ריק. עולם שאין בו שום "דבר" מקצה אל קצה. כלומר, עצם העובדה שיש משהו בעולם, שיש בו "יש", היא בכלל לא מובנת מאליה (את המחשבה הזו שמעתי לפני שנים רבות מיואל הופמן); ובאותה מידה, העולם היה יכול להיות כולו "יש". כולו גוש איסופי של חומר צפוף מתפשט. והנה, הוא לא כזה. הוא קצת מלא וקצת ריק. לכן אפשר לנוע בתוכו — ולכן גם אפשר ליצור בו מוסיקה.
 
עולם ריק לגמרי או עולם מלא לגמרי היה עולם שאין בו צלילים ואין בו מוזיקה. מוזיקה יכולה להיווצר רק מתוך שילוב של חומר וריקוּת. כל כלי נגינה מורכב מחומר וממיתרים אבל גם מאוויר; אוויר שבתוכו ואוויר שבין הכלי ובין האוזן. ובמילים של הפסוק שלנו: כל כלי נגינה אוחז בתוכו "שמיים וארץ", ריק וחומר. מוזיקה היא שמיים וארץ. כל מוזיקה.
 
לָמָּה העולם שלנו הוא כזה, שמוזיקה אפשרית בו? איננו יודעים. אבל זה פלא גדול.
 
אמרתי קודם שאיננו יודעים מה זה "ברא", "לברוא". למען האמת, יש משהו שקרוב לבריאה שאנו מכירים, וזה – המוזיקה. כשהמלחין כותב מוזיקה, מניין היא באה אליו? אבל לא רק המלחין בורא את המוזיקה. כשתזמורת מנגנת מוזיקה, היא בוראת אותה מחדש. המוזיקה קיימת רק ברגע שבו היא מנוגנת. אין יצירה כמו "הבריאה" של היידן, אלא רק "הבריאה" של היידן שתנוגן כאן. היא חד פעמית. אי אפשר לחזור עליה, גם לא בהקלטה.
 
לכן המוזיקה, כל מוזיקה, היא תזכורת לדבר הזה ששמו בריאת העולם. מפני שלפניה אין שום דבר, ואז היא מופיעה לפתע, כשילוב של צליל ושתיקות, עד שהיא חוזרת אל השתיקה. במילים אחרות, היצירה "בריאת העולם" היא מיוחדת מפני שהיא גם מתארת את סיפור בריאת העולם, אבל גם מחקה אותו.
 
איננו יכולים לדעת מה קרה ברגע שלפני הבריאה. אבל בכל פעם שמנצח של תזמורת עולה לדוכן, ברגע הזה של הדממה שלפני הצלילים הראשונים, יש לנו הזדמנות לשמוע דבר די דומה. ובכל פעם שאנו מוחאים כפיים בסוף יצירה מוזיקלית אנו מודים לא רק למבצעים באולם, אלא לבריאה עצמה, שהמוזיקה היא אחד מביטוייה הנפלאים ביותר.

– – – – – – –

(הרצאה קצרה מפתיחת קונצרט של הפילהרמונית בחיפה, 16.3.09, במסגרת שיתוף פעולה של מכללת עלמא, שבה אני מלמד, והתזמורת. בקונצרט נוגנה "בריאת העולם" של היידן. זה, אגב, הפוסט ה-500 באתר – עובדה חסרת חשיבות שלא יכולתי להימנע מלהזכיר).