המורה להתעמלות

המורה להתעמלות. בחדרו של המורה להתעמלות עמד ארון בעל זכוכית כהה מאובקת. "ארון הקודש", כינה אותו המורה. בארון העץ בעל דלת הזכוכית אוחסנו הגביעים. איש מעולם לא ראה אותם, והמורה להתעמלות מעולם לא הוציא אותם מארונו. היו שנים שחשבנו כי מחמת צניעותו המופלגת. כיום כבר אנו יודעים שלא זאת הסיבה. גביעיו של המורה להתעמלות לא היו גביעיו האישיים של המורה אלא גביעים שתלמידי בית הספר זכו בהם לאורך שנים ארוכות, בתחרויות שוליות על פי רוב, כמו תחרות הריצה לשישים מטרים של כיתות אל"ף של בית ספרנו. המורה להתעמלות, מצויד בשעון-העצר, שפט. לימים ייוודע לנו שרוב הגביעים והמדליות נצברו על ידי המורה הקודם להתעמלות, שלעת זקנה, עת לא יכול היה עוד להרים את כדור-הכוח, הוקצתה לו משרה זעירה כמורה לתורת המוּסר של כיתת הבנות הנחשלת, משרה בה הוא מחזיק עד עצם היום הזה. גביעי זהב, אמר כביכול המורה להתעמלות, אף כי די היה בנקישת ציפורן כדי לשמוע את הדהודו המחפיר של הפלסטיק הצבוע. בדמיוננו היה המורה להתעמלות ספורטאי גדול שבמעשה של חסד ירד אל בית הספר על מנת להעניק לנו מעט מהידע העצום שלו, פירור של הטכניקה המופלאה של ענף הספורט שלו, שמעולם לא הצלחנו לברר מה היה. אנו שאלנו באיזו קבוצה שיחק, באיזו עונה היה הקפטן, ומתי נקרא להושיע את הנבחרת הלאומית – ואכן הושיע. המורה להתעמלות היה מחייך ומחווה תנועת ביטול בידו. אנו פירשנו את התנועה כביטוי של צניעות. לא ראינו את צליעתו של המורה, ואם ראינו הבנו אותה כפציעה ספורטיבית; לא שמענו את חרחוריו, את נשימתו הקצרה, את שיעוליו התכופים, ואם שמענו הרי שמצבו הירוּד בהווה רק העצים את דמותו בעבר, עת היה, כך הנחנו כמובן מאליו ממש, שרירי, חזק, גמיש,"מלך השערים". זהב הגביעים משך, כביכול, את דמותו של המורה אל כיוון אחר. לא יכולנו להסכין לידיעה כי שבר-כלי זה – אדם שניסה לקלוע לסל לנגד עינינו מאות פעמים ולא הצליח אפילו פעם אחת – לעתים נדירות הצליח לפגוע בקרש – לא היה מעולם הספורטאי שרצינו שיהיה, אלא אחיה החורג של מנהלת בית הספר, שכפתה עליו את המשרה הזו. יום אחד נזרק ארון הקודש לחצר במהלך שיפוץ מקיף של בית הספר. הזכוכית נשברה וגביעי הפלסטיק הגיחו, לצד גזירי עיתון של תמונות גביעים ומדליות שמוסמרו לדופן הארון, ומבעד לחלון העכור נדמו לנו כזהב. ואף אנו, כמה מחפירים היו הישגינו הספורטיביים. מעולם לא זכינו בתחרות. מעולם לא הבקענו שער. בקפיצות לגובה היינו נכשלים ברף, ואחת היא עד כמה נמוך הוצב. ומן הספסל היה צורח עלינו המורה להתעמלות, מכה ביד רועדת על ירכו, מאדים כולו מחרון, ממרר בבכי בחדר ההלבשה, יורד על ברכיו, מניח עפר על ראשו, מתפלש באבק לרגלינו.