מתנה לחג לציבור קוראינו (אבידן)

כמה מוזר – כל כך הרבה ספרי "כל כתבי" של משוררים בבת אחת? האם זה מקרי? מסוג הדברים שספרי היסטוריה מציינים, בדיעבד כמובן, כרגע שיש לו חשיבות. זך, אבידן, לסקלי, הורביץ – בחודשים האחרונים. ולפני כן – לאור, רביקוביץ', אהרן שבתאי (שירה "מאוחרת"), רחל חלפי, אגי משעול, ישראל פנקס, מאיה בז'רנו; אבות ישורון שכל כתביו ראו אור לפני שנים ועתה עומד להופיע מבחר מקיף משיריו, וזה מבלי להזכיר פרויקטים של משוררים ותיקים יותר כמו אורי צבי גרינברג, שלונסקי וביאליק. בטוח ששכחתי מישהו. אני לא זוכר כזו כמות שנים רבות. ממה זה נובע? הרגשה של "סיכום"?של סוף תקופה בשירה? או שסתם יש תמיכה כלכלית לדברים כאלה? והאם אפשר ממש לקרוא שירה מכרך של "כל כתבי"? אמת, את כל הספרים בנפרד איש לא יוציא מחדש.

מכל מקום, ההגיג הזה היה רק תירוץ להפניה לקובץ להורדה של התקליט "דוד אבידן מגיש" משנת 1962 – הקראה נדירה של שירים מוקדמים (שנמצאים בכרך מס' 1 של "כל כתביו" שהופיע זה עתה, בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן, כרך הכולל את מיטב שירתו). אני מכיר אנשים ששילמו הרבה מאות שקלים על התקליט הזה. 40 מגהבייט מכווצים של ניגון שירי אבידני, כאן. אוצר נשכח של התרבות הישראלית. 

13 מחשבות על “מתנה לחג לציבור קוראינו (אבידן)

  1. חגית, זה פשוט, לוחצים על הקישור ואז על free user, מחכים קצת וזה מתחיל לרדת. הקובץ שמתקבל הוא קובץ zip, ברוב המחשבים יש תוכנה שפותחת אותו לבד. אם לא, צריך תוכנת winzip שאותה אפשר להוריד בחינם. זה מאוד פשוט. את הקובץ הפתוח אפשר לשמוע מהמחשב או לצרוב על דיסק.

  2. דקה לפני שקראתי את הפוסט סיירתי באתר של הוצאת "הספרייה החדשה", אשר מציעה עכשיו במבצע כרכי "כל שירי" של מספר משוררים (אני נשבע, זו לא פרסומת סמויה). במהלך הסיור השוויתי בראשי בין דיסק כל הלהיטים של להקה כלשהי ובין אסופת כל שירי: האם התכת כל השירים יחדיו לא מנתקת מהקשרו כל אלבום/ספר שירים שיצא בנקודת זמן מסוימת? האם ספר שירים/אלבום לא משמש גם כמסגרת מובנית אשר יש בה התחלה, אמצע וסוף בעלי קו מחבר ומחשבה מאחורי מעשה המרכבה? (למרות שבמקרה של כל שירי זה מעט שונה – אין המדובר בקובץ להיטים המסודרים על פי סדר מסוים, אלא באיחוד של כל השירים שיצאו עד כה על פי סדר הופעתם הכרונולוגי). אני מנסה לחשוב על אדם המתוודע למשורר/מוזיקאי בפעם הראשונה: האם קריאת/שמיעת השירים באופן רנדומלי, בלי להתחשב בתקופה בה נכתבו וראו אור, עושה עוול ליצירה, או שמא דווקא מאפשר לבחון אותה באור שהוא על-זמני בצורה מסוימת?
    נכון הוא שאין כאן תשובות של שחור ולבן, אך אני חושב שבעידן הנוכחי, כשאלבומים הופכים פחות ופחות ליצירות בפני עצמן אלא לאסופת סינגלים, וכשאחד השיקולים המובילים בקניית ספר שירה היא התועלת שתצמח מכך (מי יקנה ספר שירה בודד כשבתוספת כמה שקלים הוא יכול לקנות את "כל השירים" ועוד ספר במבצע בתוספת 19.90 ש"ח? בטח שלא שאני), אנחנו מאבדים את ערכה של יצירה מגובשת – גם אם לא שלמה – אשר נטועה בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ואמנותיים מסוימים, ועל כך אני מצר.

  3. שכבר לא מוציאים את הספרים הישנים. הכרכים טובים לסלון; את הספרים הקטנים אפשר לקרוא במיטה, לקחת בתיק, לארוז כשישנים מחוץ לבית. יש את הספרים הקטנים של עם עובד, שהם לגמרי כמו אוסף להיטים, ולפעמים מכניסים אליהם שירים בודדים מפואמות, אבל הם בכל זאת חביבים בצניעות שלהם…

  4. זה צירוף של פונקציות: השירה ירדה מגדולתה, המשוררים המובלים שלה היום (סומק ומשעול) הם שני בורגנים פופוליסטים, ולדור הצעיר של הכותבים אין ייחוד, כי כולם כותבים יותר מידי דומה לכולם כך שכמעט ואי אפשר להבדיל בינהם.

    מה נשאר זולת שקיעה בנוסטלגיה?

  5. (ותודה על הלינק)
    אלה ארבעה ספרים שאני מחכה להם שנים. חלק מקובצי השירים שלהם בלתי ניתנים להשגה. אני ממילא לועסת שירים כפרליני שוקולד (מורעלים, אם היא טובה) – לא יותר מאחד-שניים בבת אחת.
    ובסמיכות כה מרנינה לתלושי החג, אם יהיו השנה, זאת אומרת.

  6. תודה
    וכדאי באותה הזדמנות גם לחזור למה שעידן לנדו כתב על אבידן, מזמן:
    http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/134/992.html

    לא די בהוצאת 'כל כתבי', שהיא פעולה ברוכה אבל לגמרי לא מספיקה. צריך למצוא דרכים אקטיביות לשמר את המורשת השירית כחלק מההוויה התרבותית שלנו. מעניין איזה חלק מתקציב מאה שנות תל אביב יועד לפעולות שימור תרבותי ארוכות טווח (ארוך טווח=יותר מאורכה של קדנציה פוליטית אחת)

סגור לתגובות.