ג'ורג'ו מורנדי, טבע דומם עם אצטרובל וחרס, 1922, 107*75 מ"מ, תחריט

 

מצד אחד, האצטרובל התלוש, הסגור, המדמיין את היפתחותו שלא תהיה לעולם, שהוחמצה בחושך הזה, רחוק כל כך מן הענף, מבוֹסס בצִלו כצב בשלולית, חרטומו מופנה ימינה, לעולם לא ייצא משם. ומעליו עוד צל, חץ אפל הפוך לחוד שהוא מסמן. בין שני צללים אלו הוא נתון. אמנם מעליו זה צל החרס, נובע מן החור השחור שבראש החרס, כמו הר געש קטן, אחרי שפלט את חשכתו סביב. אבל באורח פלא צורת הצל הזו דומה דווקא לצורת האצטרובל; הצל הזה הוא המקום בו שני הזרים הללו נפגשים, ובמילים אחרות, החרס מטיל צל שדובר ב"שפתו" של האצטרובל, כמו תושב ארצות הברית שמסגל את מִבטאו למבטא של אורח מאוסטרליה.

החרס, פרגמנט של תרבות אנוש מול האצטרובל, שריד של עולם הצומח. ואז, בבת אחת, עץ אורן לפתע פולש אל תוך המלבן הקטן הזה, ירקוּת מסתערת בדמיונו של המתבונן, ורחש של עלווה מחטנית. יש יער ועיר מאחורי התחריט הזה, אבל רק כזיכרון, כעבר, כעולם אבוּד.

לצד האצטרובל, שכּל-כולו התכנסות פנימה ובלימה של אפשרוּת פתיחה, מופיע לעינינו החרס ה"מת", השבור, העתיק, בארִיָה אופראית קטנה של פתיחה ופריחה, נפלאה ועצובה כל כך הן בגלל זעירותה, והן בשל היותה הפוכה על ראשה – פרח של חרס בחושך אשר נפתח אל הצל שהוא עצמו מטיל, דובר את מה ששכנו יכול היה להיות, שר את הטרגדיה של האצטרובל אל תוך השולחן.

 

[רשימה ישנה שהעליתי שוב בעקבות קריאה ברשימתו של יונתן אמיר שהזכיר לי שהייתי שם]