עץ

אסוּר בחבלים, מוטל על צדו, כמו לוויתן שנמשה מהמים אל היבשה ומת אך עדיין כובלים אותו מסיבה עלומה או כמו ראש קרנף בפרופיל, ללא קרן, ראיתי היום עץ סקוויה כרות, וליתר דיוק פרוסה עבה מגזעו, שקוטרו כשלושה מטרים. מי שיספור את הטבעות על הגזע – הטבעות מוצגות לראווה כמו בטן של צב ענקי – יגלה שהעץ החל את חייו הגלויים לעין לפני כאלפיים שנה, דהיינו בתקופת האימפריה הרומית, ואילולי סופה עזה במיוחד ב-2001 וריקבון פנימי כלשהו היה ממשיך לצמוח עד היום, בעוד שהאימפריה הזו נפלה ונמחקה כבר מזמן וזולת כמה פסלי שיש ואמות מים וספרות בשעוני יוקרה מזויפים לא נותר ממנה דבר חי.
 

בעודי עומד מול העץ חלה ברגע מסוים תמורה קלה בעננים ואור השמש נפל על המקום בו החל כנראה העץ את צמיחתו, הלב העגול שממנו יוצאות הטבעות אל מסען בן מאות השנים שבסופן אנו יכולים לגעת כיום. מִשְׁטָח הגזע הכרות נראה ממבט מקרוב כמו תחנת תשדורת שיש לה כמה מרכזים, השולחת אדוות מתפשטות אל החלל. ליבת העץ רחוקה מרחק אלפיים שנה מקליפתה, ועם זאת, חשבתי, הן קיימות בו זמנית, ביחד. שתיהן "העץ". האם העץ חושב על מרכזו כעל ילדותו הרחוקה? האם הטבעות החיצוניות כותבות את דברי ימי הטבעות האמצעיות, שהן ההיסטוריה של העץ, מפנטזות על הטבעות המרכזיות ביותר, הפרהיסטוריה החצי-מיתולוגית של היקום העצי הזה?

 
על אזור אחד של ים הזמן הזה חרק התקדם לאטו, מתקרב אל האזור המואר באור השמש החזק כמו החללית מארינר 10 שנשלחה לחקור את כוכב חמה כשהייתי בן ארבע. לרגע התלכדו העולמות הללו – ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה של העץ עצמו, קווי האור המתפשטים מן השמש שבמרכז המערכת, המאירים את העץ, השולח בתורו את קרניו העציות אל אזורי הספר של הגלקסיה שהיא – הוא עצמו, ומעבר לגבולה ניצבתי אני עם מצלמת הטלפון הסלולרי. לפני יומיים הייתי בן 39. לרגע התלכדה השמש עם ליבת העץ, כמו ניסיון החייאה נואש שאפשר לראות בסדרת בתי החולים הטלוויזיוניות, כשמניחים משטחים עגולים חשמליים על חזה השכיב מרע ומבקשים מכולם להתרחק, משום מה, כאילו עוד רגע קט יזנק החולה, שכבר מת בעצם זמן רב, ויתנפל על הצוות הרפואי הרוכן סביב מיטתו בחיבוקים ובנשיקות של אסירוּת תודה.
 

 
ירושלים, 17.4.09