קליגרפיה של פאביאן ורדיה
ורדיה. כמה שנים של עמל והתכוונות, טעות וכישלון, צריכה ציירת צרפתייה לעבור כדי להיות מסוגלת לרשום סימנית סינית אחת כהלכה? טלו מכחול ונסו בעצמכם. הסיפור של "עוברת אורח בדממה" (הוצאת אסיה, תרגום רהוט של חגית בת-עדה) הוא סיפורה של המחברת, פאביאן ורדיה, מבית הספר לאמנות בצרפת, שבו – כמו אצלנו – ההוראה העיקרית היא "הביעו את עצמכם", בית ספר לאמנות שבו "שטויות מכל הבא ליד הועלו לדרגת אמנות", אל מחוז סצ'ואן בסין. זהו אינו כלל מסע סנטימנטלי, אלא קשה, מדכא, ברוטאלי לפעמים – אבל לאט, מתוך נחישות שהיא עצמה פלא בלתי מוסבר, מגיעה המחברת אל המורים המלמדים אותה את אמנות המכחול שהקומוניזם הסיני ניסה להכחיד. מי שחש, כמו ורדיה, שהאמנים הסינים והיפנים "נראו בעיני המושלמים ביותר", ימצא בספר הזה משהו שהוא הרבה יותר מסיפור מסע אישי, מעניין כשלעצמו – ורדיה הופכת כאילו לקול של תרבות שלמה, שאמנותה הגיעה לשפל, המחפשת בסין, שאמנותה (מסיבות אחרות) הגיעה לשפל, את המקור ואת המוצא. מין פעולת קומנדו של אישה אחת. והיא מצליחה, למרבה הפליאה. ספר נהדר.
זבאלד. במקביל אני קורא את ההגהות של "טבעות שבתאי" של זבאלד, בתרגומה המעולה של טלי קונס ("כתר"). הספר ייצא לאור בעוד כחודש. קראתי את הספר בעבר, באנגלית, אבל תמיד הנוסח העברי מותיר את רישומו הרבה יותר. זהו אולי הספר המזוקק ביותר של זבאלד. בתוכן העניינים שלו מופיע הרבה הסימן "—", המפריד בין הנושאים המתחלפים בפרקים. למשל, "קרונוע הדיזל – ארמונו של מורטון פטו – ביקור בסמרלייטון", וכו'. הסימן הזה, המקף, הוא המנגנון הסמוי של הספר, שמציע מודל (או פרדיגמה) של כתיבת ספרות וכתיבת מסה היסטורית – מודל מצמרר באפקטיביות ההיפנוטית שלו. זהו מודל של אריגה, ולא של זרימת נהר. האריגה מתקדמת כל הזמן לצדדים, ולכן גם לפעמים חוזרת, במעקפים גדולים, אל איזה "ציר מרכזי" שאינו קיים. זהו ספר שמרכיביו הם דיכאון גדול ויופי גדול. המחבר משוטט על חוף אנגליה המזרחית ונתקל במחזות שונים של חורבן והרס, גדולים כקטנים. גם הזיכרונות המציפים אותו קשורים להריסות, לחורבן, להצתות, לאכזריות אנושית מיותרת, המופנית כלפי החי (דגי הרינג), הצומח (יערות), הדומם (בתים) וכמובן בני האדם. הכול מסופר בלחישה.
הסיפור מתחיל בהתמוטטותו של המחבר, בתום מסעו, ועד לסוף הספר אין שום הסבר להתמוטטות זו. אבל ברור למקרא הספר שכל כולו הוא ההסבר: אדם ששוהה במרחב שבגלל התפוררותו ונידחותו מעלה בעוצמה שקטה ובלתי נסבלת את ממדי ההרס שהמין האנושי מייצר, הרס שאנו מעדיפים להתעלם ממנו עד שאינו מגיע ממש עד פתח דלתנו. המעברים המשוטטים בין עניין לעניין הופכים את הקריאה לסוג של ציפה או היטלטלות, ומכיוון שאינך יודע לאן אתה הולך, אם אתה מפקיר את עצמך לספר אתה שוקע במצב של כעין חלום שהתפאורה שלו משתנה מדי כמה רגעים, אבל תמיד הכול קשור זה לזה במארג של מוטיבים ועניינים המופיעים, נעלמים ואז שוב צצים, לפעמים בשינוי צורה. בקיצור, יש כאן תפיסה חדשה של מהו תחביר של פרוזה – לא של המשפט דווקא אלא של הסיפור כולו, שמסרב לייצר פרספקטיבה (ריחוק) שתטשטש את התעייה, המבוכה, החיפוש. מין ג'אז איטי ומלנכולי. זה נספג בך לאט ואתה מוצא את עצמך חולם את חלום הזולת, שהוא במקרה זה חלום האנושות כולה.
בלזק. אני מאוד אוהב את בלזק, ככה לפחות חשבתי עד לאחרונה, והתרגום החדש (מירי ליטווק, "עם עובד") תחת הכותרת "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" שימח אותי בתחילה, אבל אני לא מצליח לקרוא את זה פתאום. כל העניינים הללו של "החברה", הקנאה המעמדית, הפרקליטים, משפטים כמו (ציטוט חופשי), "הוא בחור יפה, אבל אם רק היו לו עוד 2-3 מיליון פרנק…". אני מרגיש שאיבדתי עניין, לחלוטין וכמו בבת אחת, בסוג זה של התרחשות חברתית בספרות, ואפילו גדולתו של בלזק לא מצליחה להעביר אותי את הגשר. שלא אכפת לי מכל התככים הללו, ואחת היא באיזה כישרון ספרותי הם מתוארים. זה אולי יעבור מתישהו. בינתיים אני ממש לא יכול לקרוא את זה.
באשו. כל השירים של באשו, בתרגום לאנגלית של ג'יין רייצ'הולד ("קודנשה"). 1000+ שירים. את מסננת התרגום עוברים אולי 10%. הנה כמה בתרגום חופשי:
הקוקייה
נעלמת לכיוון
אחד האיים
שמש של חורף
קפוא על גב סוס
צִלו של הכומר
עץ-אורן זה
שלִבלב בעידן האֵלים –
עתה בסתיו
סרטן נהרות קטן
זוחל במעלה רגלִי
מים צלולים
הירח והשלג
מתעלמים זה מזה כמדומה
סוף השנה
קריאת העגור
אינה קורעת
את עלה הבננה
אולי אהיה אחד
מהמאושרים הללו
זקֵן בסוף השנה
מתחת לשולחן 
כלומר, איזה דיכאון. אני כבר לא יכול לחכות לצלילה נוספת באוקיינוס הזה. "אוסטרליץ" היה הספר הכי מטלטל שקראתי בשנים האחרונות.
תיארת יפה את הכתיבה שלו, לפחות ממה שאני מכיר. מבלי להעיק עליך, ואתה כמובן לא חייב להגיב, הארכיטקטורה המבוזרת הזאת גם מאפיינת את "הרוצחים". אף כי שם המבוך הוא מבוך אנושי, בעוד שאצל זבאלד המבוך הוא טבע דומם.
אהבתיאהבתי
יכול להיות, אבל זה בכ"ז רומן עם עלילה, ואצל זבאלד בספר הזה, בניגוד לאוסטרליץ, אין שום עלילה, רק התפרשות אינסופית. לכן כתבתי שזה הספר הכי מזוקק שלו. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא את זה. באמת – ולא כי זה "מותח", בדיוק להפך – אין מתח כי אין שום עלילה או שאלת מה יקרה, מה קרה וכו'.
אהבתיאהבתי
תודה לך דרור על זבאלד. כמה קנאה יש בי על כך שניתנת הזדמנות לכתוב ללא עלילה.
אהבתיאהבתי
אם יש סיבה.
אהבתיאהבתי
לדודי, קשה לי לומר, אבל מין הרגשה ש"מה זה משנה בעצם", האינטריגות האלו והכסף המניע את העלילה ואת הדמויות. כמו מישהו שלא מבין מה העניין בכדורסל, כל ההתרוצצות הזו, אני מניח שזה משהו כזה.
אהבתיאהבתי
השאלה – ואני מצטער אם זה חטטני, אבל היות שזה בלוג, מרשה לעצמי לשאול, וכמובן תרשה לעצמך לא לענות – היא האם זה קשור למשהו שהשתנה בך ובמציאות חייך, שהרי קודם, כן אהבת את זה.
אהבתיאהבתי
אני מניח שיש לזה תשובה אבל היא תהיה ארוכה מאוד, ואני לא בטוח בה עדיין. צר לי.
אהבתיאהבתי
לא מבין את ההתלהבות המעודנת מספרים ללא עלילה. ספרים ללא עלילה הם נכים בעיניי. זהים לציורים של השפרצות צבע על בד, או ריבוע לבן על לבן.
אהבתיאהבתי
>>ספרים ללא עלילה הם נכים בעיניי…>>
אבל תן דעתך על כך, העלילה נועדה לקורא (לקוח) ולא לחבר…
אהבתיאהבתי
אם לסגת אל הכללי והתאורטי, זה נושא מעניין: שמישהו אוהב ספר (או סופר, סוגה, נושא ספרותי) בשלב מסוים בחיים ולא אוהב אחר-כך, או להיפך, לא סתם בגלל גחמות של טעם אלא בגלל שינוי בנקודת ההשקפה. הדוגמה המוכרת היא ספרים שצריך לקרוא, לכאורה, בגיל הנעורים או קצת אחר-כך (אם כי אינם מוגדרים כספרי נוער).
אהבתיאהבתי
כן, ההיסטוריה (האישית) של הקריאה כביוגרפיה
אהבתיאהבתי
למה התכוונת כשאמרת ש-10% עוברים את מסננת התרגום? שהוא לא טוב?
והאם ידוע לך אם הספר מצוי בתהליכי תרגום לעברית?
אהבתיאהבתי
לא הייתי אומר שהספר לא טוב אבל ככה זה בתרגומי שירה. יש שם בטח 100-200 הייקו שנשמעים ממש טוב באנגלית, וזה המון.
יש בארץ אולי 2-3 אנשים שיכולים לתרגם את הספר הזה, ולפחות על שניים אני יודע שהם לא יעשו את זה. זה מסוג הספרים שאף הוצאה לא תוציא בלי תמיכה, וצריך מתרגם שגם מכיר יפנית של המאה ה-17, גם יכול לתרגם שירה, גם יכול להוסיף את ההערות הנחוצות… עדיף לקרוא באנגלית.
אהבתיאהבתי
שאתה מדבר עליהם – לא יעשו זאת מטעמים אישיים או בגלל מה שאמרת על ההוצאות? (אגב – דיברת על יואל הופמן ויעקב רז?)
אהבתיאהבתי
כן, אלו השניים. אני מניח שזו בעיקר בעיה של זמן – ויש עוד עשרה או עשרים פרויקטים יפניים כאלה. אבל אני לא יודע בדיוק מה השיקולים. י"ה מכל מקום כבר לא בעסקי התרגום למעלה מעשרים שנה.
אהבתיאהבתי
שלשום סיימתי את הספר הוא
יש לי הרגשה שדבריו של חואנג יואן ילוו אותי עוד הרבה זמן.
אהבתיאהבתי
"דרור בורשטיין מדמה את מלאכת הכתיבה של זבאלד לאריגה המתקדמת לצדדים, ולא לנהר הזורם בכיוון אחד, וזבאלד עצמו משווה (עמוד 267) את המלומד והסופר לאורג, שעשוי להיתפס לייאוש, מחשש שמא החוט שבחר אינו החוט הנכון. אף על פי כן, דימוי הנהר מתאים לזבאלד, נהר הסוחף את הקורא, ובכל זאת טביעת ידו של המחבר ניכרת בהכוונות הקלות של הזרימה – הכוונה ולא שליטה. הקורא נאלץ בעל כורחו לתת אמון בזבאלד ולהיסחף עם זרם הסיפורים, כשהוא יודע שזבאלד יכוון אותו בעדינות למחוז חפצו"
http://cononsense.blogspot.com/2009/05/blog-post.html
אהבתיאהבתי
תודה על האזכור
אהבתיאהבתי