לפני כמה שנים עברתי במקום בו היה "בית רמז" בנתניה, ולהפתעתי הבחנתי שדבר לא נותר מהמבנה אותו זכרתי ושהיה אחד מהמרכזים של חיי כילד בנתניה. במקום הבניין בגון הבז' שהיה ניצב שם כל שנות הילדות עלה שם בניין נוצץ, ובמשך כמה שניות עמדתי שם כלא מאמין, כאדם שדופק בדלת של דודתו הזקנה והנרגנת ולהפתעתו פותחת לו בחורה צעירה, והוא נמלט משם בבעתה.
 
היות שבית רמז כבר נהרס, ותמונות לא הצלחתי למצוא, אני מנסה להיזכר. אבל הזיכרון מעלה קרעים לא מחוברים. אלו קרעים מפני שבית רמז היה עבורי שלושה דברים: ספרייה עירונית, מעין מתנ"ס ובו למדתי, בסביבות שנת 1983, בחוג לאסטרונומיה, ובית כנסת בימים הנוראים. כל אחד מעניינים אלו הוא עולם שלם, ומכאן אני מסיק שהיה זה בניין גדול. אני מצליח לזכור מדרגות לולייניות מברזל המחברות בין האולם בו היה בית הכנסת של הימים הנוראים לחצר; אני מצליח לזכור דלפק עץ מעוגל בקצהו שצבעו חום בפתח הספרייה, ואני מצליח לזכור חדר בו התנהל החוג. אין בי כל יכולת לתפוס את שלושת הכתמים הללו במסגרת גדולה יותר. לא נראה לי שזה יוצא דופן. טלאים מרחפים, זהו הזיכרון. אבל הסמיכות המקרית שבין התפילה, הכוכבים והספרים היתה שם. אולי אין לזה משמעות.
 
סבי היה חזן בבית הכנסת של בית רמז בראש השנה וביום כיפור. לצדו היו חזנים אחרים. אחד מהם, אני נזכר עכשיו, היה שמו נחמן. היה שם גם "בעל תוקע" שקולו היה כקול שופר, צרוד וחלוש. לא תמיד עלו התקיעות בשופר יפה. אני זוכר את פרצופו הסמוק ואת ריח השופרות שאין דומה לו. הוא היה פורש את השופרות על נרתיק הקטיפה. שופר קצר כעין ך', שופר מסולסל יותר. אני זוכר שאחת מהדמויות הללו התעלפה פעם במהלך התפילה. סבי היה מתאמץ במהלך התפילה ולכן תבע כי המאוורר (מאווררי תקרה היו שם) לא יופעל במהלך התפילה מחשש להצטננות. מזגנים לא היו אז. השבתת המאוורר גררה ריבים וויכוחים בין הנחנקים ובין החזן. אני תמכתי כמובן בציבור הנחנקים, אבל לא אמרתי מילה.    
 
בשאר ימות השנה, בערך בגיל 13, השתתפתי בחוג לאסטרונומיה שנערך בחדר אחר של הבניין (מה היה הבניין הזה, בעצם? בית מועצת הפועלים? אין לי מושג). הנחה אותו אדם בשם דוד סמיקט, שאני חב לו רבות. אני שומר אצלי עד היום את המחברת מהחוג. תחת הכותרת "עובדות ופרטים", למשל, כתוב בה: "כל שנייה יורד ממשקל השמש בגלל השריפה 4,000,000 טונות ממקל השמש. לנו 4000000 טונות זה נראה הרבה אבל לשמש זה כלום. אם היינו לוקחים גרגיר חול ונותנים אותו לחיידק זה היה מאוד כבד בשבילו ובשבילנו גרגיר חול זה מאוד קל. לכן אם שואלים גרגיר חול קל או כבד צריך לענות באופן יחסי לנו או לחיידקים או למישהו אחר גדול או קטן. בערך עוד 13,000,000,000 [שנים] תכבה השמש הדלק יגמר והיא תכבה". ובעמוד הראשון כתוב: "כדי לאמן את הקוף לטיסת חלל נתנו לו מדריך כשנדלקה מנורה אדומה לקח המדריך את היד של הקוף שם על ידית ומשך, כך אימנו אותו אבל חששו שבאמצע הטיסה לא ירצה לנהוג בחללית. לכן אימנו אותו שאם יעשה הכול טוב יקבל תפוח".

 

 
היינו יושבים בחדר, כנראה אחת לשבוע, ולומדים את הדברים האלה. בהמשך החוג בניתי טלסקופ בהדרכת מורה החוג. הייתי מגיע לביתו (איני זוכר את שם הרחוב אך היה זה בית מספר 33 או 35) ולטשתי מראות עגולות בעזרת אבקות שונות. אני זוכר שמתחילים ללטוש באבקות גסות ומחליפים אותן בהדרגה באבקות מעודנות. בסופו של דבר מתקבלת מראה קעורה, אותו שולחים לציפוי בחומר שצבעו כסוף. אחרי זמן רב ובעזרת אבי ודודי (שהכינו את הצינור ואת החצובה) עלינו לגג וכיוונו את הטלסקופ אל הירח. בתחילה לא תפסנו כלום, אבל ברגע כלשהו נכנס אור הירח אל הצינור. עמדתי על שרפרף וראיתי את המכתשים. מאוחר יותר, למטה בדירה, אמר אחד המכרים: "אז מה, עולים לגג להסתכל על השכנים?".
 
 

17 תגובות בנושא “נתניה (6): בית רמז

  1. גם אני למדתי אצל דוד סמיקט אסטרונומיה, החוג התקיים בפלנטריום ברמת-אביב, ובמפגשים היינו יושבים בחשכה, נטויי צוואר, הוזים למחצה, בעוד קולו הצרוד של דוד (אשר ישב על מתקן מוגבה ומסובך במרכז חצי הכדור) מרעיף עלינו הרבה עובדות ופרטים מן הסוג הזה.

    האיש היקר הזה עדיין פעיל, כך נראה:

    http://kolhamartzim.co.il/main.asp?cat=members&sCat=member&member_id=205&sel_nav1=86

  2. מכיר את העבודה של מייק קלי?Mike Kelley

    הוא בנה מודל של קומפלקס חינוכי בו למד, ועיצב את המודל על פי זכרונו והחללים שהיו פתוחים בפניו ואלו שלא.

    מעניין. הופיע בבלוק 02

  3. למירי תודה, הוספתי את התמונה למרות שממש לא זכרתי את הבניין ככה.
    מוזר שאין תיעוד לבניין הזה.

    ליואב, אני לא מכיר את העבודה הזו, אנסה למצוא את בלוק 2. נשמע מעניין מאוד.

  4. מה שהרשים אותי כילדה- חזית אחת של המבנה הייתה מעוגלת, התעקלה עם הרחוב

    על פי מה שמצאתי ברשת, המבנה הישן נהרס ב1994ןהוא מכונה 'בית ההסתדרות'. המבנה שנבנה במקומו שמר על אותו שם מיתולוגי

    לא ביקרתי שם המון שנים. מעניין אם קולנוע שרון עוד עומד על תילו

  5. הוא כבר איננו, נכון?

    ומעניין אם עדיין בקיץ יש את מוכרי התירס בסירים הענקיים שהניחוח שלהם יורד עד למטה אל החוף מהרחבה המרוצפת שלפני מציל שני.

  6. המבנה של קולנוע אסתר קיים, אבל הוא הוסב למשהו אחר, מסעדה או משהו אחר. בקולנוע זה צפיתי ביצירות המופת של יודה ברקן כמו 'חייך אכלת אותה', והבנתי איך העולם פועל באמת.
    זה היה קולנוע עם גג נפתח, בקיץ היו מגלגלים את הגג. וגם היו מגלגלים בקבוקים ריקים במורד האולם, מתחת למושבים. הרעש של הבקבוק הרומס בדרכו את הפיצוחים הוא פס הקול של ילדותי.

  7. דרור,
    כמדומני שאסתר לא היה עם גג נפתח – המון בחורות מזמזתי שם ואני זוכר שתמיד נחנקתי מחום.
    סטודיו שמעבר לכביש היה בעצם שני בתי קולנוע צמודים – אחד מקורה והשני לא.
    וממול, מעבר לככר, היה מגדלור הפתוח לימי הקיץ בלבד.

  8. לא יש זיכרון של גג נפתח אבל אולי אני מבלבל עם משהו אחר. אגב, יתכן שנחנקת מחום בימים הנוראים בבית רמז, ולזה יש הסבר בטקסט.
    המעניין הוא שלאט לאט מתגלים הנתנייתים

    מה שמזכיר:

    וגם

  9. בימים הנוראים היינו מתפללים בבית הכנסת הגדול זה עם הכיפה – בהמשך של הרב קוק מצד דרום. גם שם היה חם עם מאווררים וכו'.

  10. פוסט מקסים, אני מזדהה כמובן
    זה מה שנורא, שהורסים מבנים כה חשובים ויפים
    זה נורא אחר כך לא למצוא את הבניין, שהוא נעלם
    ואם אני לא צילמתי אותו אז כנראה שלא יהיו צילומים שלו…
    חבל חבל

    לגבי קולנוע אסתר הוא קיים ועומד, הוא בחלקו מועדון/מסעדה
    וגם קולנוע שרון עומד, בקרוב ישופץ וישתנה למרכז מסחר ותרבות
    הצילומים שלהם באתר שלי אדריכלות נעלמת בתוך הארכיון האורבני, תחת נתניה

  11. לסרוק תמונות של ההורים שלי מהימים הראשונים של נתניה חבל לכם על הזמן איזה יופי
    כשהעיר היתה חול וחול עם גבעות גרינטל וחוף ארוך ויפיפה (בלי זפת) שעליו צעדו בבגדים לבנים ושמשיות לבנות כאילו הם באירופה

  12. זה שהתעלף היה נחמן החזן. הוא התעלף באמצע חזרת הש"ץ בעודו מתפלל ליד התיבה. הוא תמיד החזיק את הסידור ביד אחת באויר, מוטה לצד ימין. לא על הסטנדר. אני זוכר בברור – מרים את היד הימנית כלפי מעלה-מוטה לצד ימין ואז…בום !צונח על הבמה. בתור ילד הייתי בטוח שבזה הרגע החזיר נשמתו לבורא. היה נראה לי אז מזעזע – בדיוק בתפילת הימים הנוראים – החזן מת. אבל אז צפיתי בתחיית המתים … געגועים לבית רמז.

סגור לתגובות.