הזדמנות שניה (דורצ'ין)

כמה הערות ראשוניות, נרגשות למדי, על תערוכת דורצי'ן במוזיאון תל אביב שנפתחה אתמול (אוצר: מרדכי עומר)

יעקב דורצ'ין, מלאך

1.     ההתבוננות בפיסול של יעקב דורצ'ין מבוססת על עירוב חושי בסיסי מאוד: מישוש ומבט. יש שני סוגי "משיחת מכחול" בעבודות האלה: המחווה של הכיפוף הגדול של הצורות הבסיסיות, והמחווה הזעירה יותר, של פני השטח. את המחווה הגדולה עושה האמן בסדנה בעזרת כוח ואש; את המחווה הקטנה עושה הזמן, החמצן הנוגע במתכת במכחול בלתי נראה.
2.     ההנאה העצומה מול הפסלים הללו דומה להנאה מול עבודת קליגרפיה. התחושה הברורה כי עתה ניצב מול ביטוי חומרי של תנועת נשימה שהתעבתה. אפשר לומר זאת כך: אילו לקליגרף סיני, או יפני, היו מחרימים את אבן הדיו ואת המכחולים, ומניחים אותו בחצר גרוטאות ברזל עם הציוד המתאים, זה מה שהיה יוצא.
3.     המעבר בין כותרות הפסלים לפסלים עצמם: מלאכים שונים, בתים, שבילים. אתה חייב לשתף פעולה עם המרווח שבין הכותרת לברזל על מנת לתת לעבודה חיים. העניין הוא, שאין די בזיהוי המהיר בין, נגיד, "מלאך ערוּף" לפסל בשם זה. אחרי הזיהוי הזה, נפתחות שאלות רבות אחרות. למשל, היכן העריפה. למשל, מדוע נערף. זה קורה בעוצמה מהממת במלאך הגדול, קרוב לכניסה. זהו מלאך שכנפיו הן עיגול טווסי עצום. כלומר, המהלך הוא: צורה עגולה – מלאך – מלאך-טווס. זה כמובן לא נגמר כאן. אבל יש בעבודות האלו המחשה עזה לחשיבות נוכחותו של המתבונן. עליך לעשות משהו כדי שהברזל ידבר. לכן העמידה מול העבודות האלו כל כך מעוררת, מאמצת. רגע של פסיביות מצדך – והברזל נסוג אל תוך עצמו, מתכנס פנימה, שותק.
4.     אפשר לחשוב על העבודות האלו ככלי נגינה של מתכת. הגונג העצום של המלאך העגול, צינורות העוגב של הנוף הימי, הגיטרות המעוכות, קרן יער מסתלסלת פנימה. יש להכות בגונג (כנפי מלאך), יש לתקוע בצינורות של הנוף הימי. אבל השומרים לא ירשו.
5.     כמה מגוחך: "אסור לגעת" בעבודות אלו כאילו היו רישומים עדינים או ציורי שמן. אבל הרי אין אצבע שתוכל להן, אין ציפורן שתערער על יופיין: הן מעבר למגע, ולכן גם מעבר לזמן אנוש. אין זה הופך אותן ללא אנושיות – אלא שהן בלי ספק מתחילות כאן וממשיכות לעתיד רחוק מאוד, בלעדינו. כפי שהעבר שהן מכילות הוא קדום מאוד. החלודה חושפת את המחצבים שהיו שם, לפני שנוצקו בצורות שונות.
6.     ניסיון להעמדת "לקסיקון" בסיסי דורצ'יני: הבליטה (אוֹם, בורג), החור, ה"חבל", ה"נייר", ה"שפיץ". או בלקסיקון גופני: עצמות, מעיים, ציפורן, עין.
7.     איך אוֹם קורא לחור סמוך, עגול, שאינו מתאים לו ואינו יכול להתאים לו.
8.     סירת ברזל שטה באוויר.
9.     אבל זה לא כזה "רציני" וטעון משמעות. הבסיס כאן הוא משחק ילדים בחצר אחורית. החדווה הזו של ילד שנוטל חתיכת כלום והופך אותו לבית עם שביל. הילד שמביט בעננים ורואה בהם צורות.
10. סוגי הברזל כאן. ברזל-ברזל, ברזל-רוח, ברזל-מים, ברזל-אש…
11. האנטי פוטוריזם של זה. היופי במכונה הוא אחרי מותה, לא כשהיא פועמת כבוכנה של מארינטי.
12. עבודת אלילים. נוכחות מגנטית.
13. כף מעדר הופכת לציפור. האדמה שהיא אמורה הייתה לאסוף בחיקה מתהפכת באוויר גבהים, בְּשיר.
14. לא "חלודה" אלא "חלודות". למשל, בבית ושביל מפותל (2008), חלודה כמעט שחורה בשביל המגיעה לפתע אל חלודה אדומה, מאירה באור יקרות בבית.
15. כמה עצוב ואנושי כל זה. האדם הקורא לחומר שכבר מת, "הֱיֵה". כל הפסלים כאן חזרו מן המתים, פשוטו כמשמעו. פנסיונרים של ברזל שנקראו למלוך. ניתנה להם הזדמנות שנייה.
16. אני הולך לגור במוזיאון בחודש הקרוב.