5 הערות על התערוכה של מקס אפשטיין בבית האמנים, תל אביב. אוצר: איל און.
1. טור קוצים דקים, כמעט לא קיימים כבר, מול שיכונים, מקנאים בבתים. הרי לבתים יש מים על הראש במיכלים סגורים, והקוצים יבשים לגמרי, נושאים על ראשם רק שמיים ריקים. כמו פליטים שמביטים אל בתי עשירים בארץ היעד, אבל מעבר לגדר. וכאן הרי אין גדר. מניין ההרגשה האבסורדית שפעם היו הקוצים והבתים האלו קרובים? ושעם הזמן – צעד-צעד, בהתמדה – יחזרו הקוצים הביתה?
2. אותו דבר קורה עם הקש הקצור והקוביות. מדהים לראות איך יש "מבנה" בראש של אמנים, שמוצא את עצמו במקומות שונים. חשבו על ערימות הקש כבנייני הבטון, על הקש הקצור כקוצים הזקופים.- כמו אוניות שחלק מבני הכפר הצליחו לעלות עליהן, אבל רבים-רבים נשארו מאחור. ולא ברור מצבו של מי יותר טוב. עדיין. קצת קש קצור בקדמת התמונה, בצד שמאל, מנופף לשלום באור הלבן המוטל עליו, כמו במטפחת לבנה על הרציף; הספינות הראשונות לצאת לדרך נבלעו כבר באופק, באור.
4. כלב מסתכל בדריכוּת באדוות בבריכה שמופיעות עוד לפני שהוא קופץ פנימה.
5. עצים ואבנים צומחים בדממה, בחושך. ברקיע, הכוכבים, קטנים יותר מאבנים, קוראים לדודנים הרחוקים, שהיגרו לפני עידנים רבים לאדמה האפלה. לבוא? להישאר בשמיים? בינתיים מתכתבים, שולחים דולרים במעטפות שחורות. מה נשמע בבית?
מתחת לשולחן 
באמת משגע. והמילים שלך לוכדות ומסייעות להתעכב על התצלומים עוד, להיכנס אליהם ולראות בהם מה שאי אפשר לראות כשעוברים מהר מדי.
מעט מאוד פעמים יש תועלת בטקסטים המלווים אמנות. יופי מה שאתה עושה
אהבתיאהבתי
אכן תערוכה יפיפיה
הפריעו לי קצת המסגרות
אבל הצילומים בלי ספק מרגשים ומשדרים אמת
אהבתיאהבתי
גם השם של התערוכה, "ארץ התן"
מתחבר לנק' המבט של הצילומים
אהבתיאהבתי