1.     מה כולנו (והציירים המציגים במוזיאון תל אביב במקביל לתערוכה זו בכלל זה) יכולים ללמוד מדורצ'ין? רשימה חלקית: פחות סוכר בקפה; פחות זיגוג על העוגה; יותר כובד – שלא יעוף כמו נוצה, גם אם זו נוצה; פחות ריחוק – מול כל בית רחוק הנח שביל; לא לעקרוּת – לצד כל חומר מת תן אפשרות של חיים; לא לשכלתנות; הומור; לא להגיד יותר מדי; לא להגיד מעט מדי (ובוודאי שלא לדבר סתם); מקומיות אינה סותרת אינסוף וחומריות אינה מנוגדת למסתורין; אלמנט של דממה לצד החומר ובתוכו; איך לעשות מוזיקה בחומר; כאב; שמחה; כְּאֵב-שִׂמְחָה; לתת לעבודה להוליך ממנה והלאה, כלומר להיות צינור (אפילו צינור של אגזוז יספיק); איך ליצור מגנט מחתיכת ברזל ופטיש (לימדו אותנו בילדות, אבל שכחנו); הרישום ("המוליך את העבודה אל תחומי הרוח", מאטיס), כלומר תנועת הנשימה (לא מחנק, לא היפרוונטילציה); וואבּי; "כָּל מַלְאָךְ הוּא נוֹרָא" (רילקה).

 

 

2.     יש עיגול קטן על "מלאך ערוף" 3 (2001), האמצעי בתמונה העלובה הנ"ל, שלא ייראה ברפרודוקציה, שהיא העבודה החזקה ביותר, המרוכזת ביותר בתערוכה לטעמי. עיגול חרוט, חסר פונקציה, כמו הוטבע בבשרו של המלאך בידי רשות עלומה, או כמו סימני נשיכה של פה עגול מושלם, בין ארבעה חורים, במקום שפעם בו אולי הלב. אני נזכר בציור הסיני שהוא בוודאי אחד הדברים היפים בעולם (העולם המוכר לי, כמובן) – הציור של ז'ו דרון, שפעל בזמן שושלת יואן (השושלת המונגולית ששלטה בסין כמאה שנה, החל משנת 1271, תקופה שנוצרו בה כמה מהציורים המדהימים ביותר שנעשו בסין אי פעם), בגלל העיגול הנמצא שם כמו טרומבון של אַין בלב סימפוניה, אבל גם בגלל התנועה של כנף המלאך המתנפנפת. החיבור בין הסערה הזו, המעוף, ובין העיגול, הקו הגיאומטרי המחוגתי והקו החופשי כל כך שמעליו, שהם "אותו קו" – מה אפשר לומר עליו? (האין זה בדיוק מה שנעדר כל כך באמנות העכשווית המוצגת במוזיאון, תנועת הכנף הרועדת שמקורה בעיגול הריק הזה?). אני חושב על העיגול הזה מול עיגול הכנפיים של המלאך הענקי, מלאך-העיגול ייקרא שמו מעתה (אגב: שני זוגות עיניים יש לו, למלאך העיגול: כשמביטים בו מלפנים לסתו שמוטה, מלאך ישיש, רהוי; אך מן הצד, הו, מן הצד! צדודית אשורית תקיפה, מלאך משחית, רועם).

3.     "מלאך ערוף" 2 הוא התגשמות של שירו של רילקה "טורסו ארכאי של אפולו". "אנחנו לא ידענו את ראשו האגדי" (תרגום שמעון זנדבנק, בספר "הגרזן הפורח"). "ומבטו דולק שם עוד, ורק כמו הוכהה". זה פשר המגנטיות של המלאכים הערופים הללו, המביטים בך בלי ראש. תנוחת הגוף דומה (הפסל הימני בתצלום הנ"ל), כמעט עד כדי ציטוט, לטורסו בלוודרה שבוותיקן. הטורסו כשריד, הצופה כמדובב של ראש חסר, כבלש, כמעניק-ראש לקורבן, קח את עיניי.

 

4. נ"ב מאוחר: דודו גבע, כמובן:

 

 

4 תגובות בנושא “דורצ'ין (3)

  1. אי אפשר היה להכיל את התערוכות האחרות אחרי סיבוב אצל דורצ'ין, העבודות של האמנים האחרים העיקו בתחושת עודפוּת, כאילו הוטבעה העין בנזיריות של דורצ'ין וסירבה לקלוט מראות אחרים.

    מרדכי עומר במאמרו "יעקב דורצ'ין: נוכחות חומרית של קלסתר נעלם", [מתוך קטלוג התערוכה 'באר אטומה' שהוצגה ב1995], בוחר גם הוא להתקרב ליצירות של דורצ'ין דרך טקסטים של משוררים – הרבה רילקה (בעיקר אלגיות דואינו), אבל גם אחרים – פרחי הרע של בודלר, ויאיר הורביץ כמובן, וגם משורר שלא הכרתי בשם איוואן גול. מעניינת מאד הבחירה לחבר בין פסלים לבין שירה. דומה שדורצ'ין באמת הושפע בעבודתו מיצירות ספרותיות, ראיתי בתערוכה איזכורים ישירים לשתי יצירות, אחת של גרסיה מארקס ואחת של הורביץ. אולי יש הקבלה בין טקסטורת הברזל לאופן בו נראות מילים המונחות על דף, בחלק מהעבודות שלו זה ניכר יותר, הן מזכירות לוחות של כתב יתדות.
    מעתיקה משפט שמצא חן בעיניי מהמאמר של מרדכי עומר, שכתב על הבארות –

    "זרותו המאגית של הפסל כחומר לא ממומש, כהילה של הלא-נוצר, מנוצלת על-ידי דורצ'ין כרדי-מייד, כפליטת התרבות התעשייתית שהוא רתם לצרכיו"
    נדמה לי שבעבודות החדשות הגלגול הזה לאחור פחות ניכר, חומר הגלם פחות פראי ויותר מבויית
    בכל אופן, באמת תערוכה נפלאה

  2. נראה לי שהטקסט הפותח (1) היה צריך לשכון על הקיר (בתערוכה) בין הטורסו השמאלי לשניים מימין.

סגור לתגובות.