1. דורצ'ין (4)
א. כנף הציפור (2006) מעוכה, שרידי תכלת וכחול קוראים ל"ראש שור עם נוף ימי" שבצד אחר של התערוכה, משם היא עלתה, חלודת כנף מקצף גלים חלוד. הגוף, אולי צינור מפלט, זוכר עשן, ראש מכופף וריק, גולגולת מהצד, מלפנים הרכנה שקטה. צוואר על ציר, החריקה במקום ציוץ, אילו היה אפשר לגעת בראשה, להניעה קלות. קרועה על כתם התכלת, מין צורת אדם, כתם שאולי אני הוזה אותו. שרידי כחול על הכנף מלמעלה ומלמטה, מים ורקיע מרימים את הברזל.
ב. שביל מוביל אל הבית (בית ושביל מפותל, 2008). שביל נפתח, שביל נקרע, מרזב שסערה חלפה בו, חולפת עוד. נקודות אדומות שגודלן כראש סיכה מפוזרות פה ושם. כיצד נראה בית מן המקום שהן מצויות בו? אבל הרי הוא לא נראה ולא יכול להיראות. בקצה התחתון של השביל, כיפוף מזדוות פתאום, הופך למקביל לרצפה, קורא לכף רגל. אפשר לטפס על הפסל הזה. כמה חוכמה מקופלת בזווית הזו. האין הפסל הזה אלגוריה של אמנות?
ג. מלאך כף-את מסתתר מאחורי בד מתנפנף, מציץ, קולט הכול. אֵת הקוראת לַפָּנִים. כמו בשירו של באשו (תרגום יעקב רז): "מביט למרחוק / מתבונן, מסתכל ורואה / סתיו בְּסוּמָה". מבט שאין לו מושא, מבט-פתוח. חופר וחופר בעולם, באוויר.
ד. המלאכים כאן מתקופות שונות. אפשר לדמיין את התערוכה הזו כסקירה היסטורית גדולה. כמו שציור של פיירו נראה מודרני פתאום כשעוברים לחדר הסמוך, הביזנטי. החלודות כאן רחוקות זו מזו "כרונולוגית" לא פחות מהמרחק שבין סזאן ורובנס, הנמצאים במוזיאון הזה. ובכל זאת – כמו סזאן ורובנס – הן קשורות זו בזו בקשרי משפחה ורוח ניכרים.
2. יוהאן האוזינחה, סתיו ימי-הביניים. את תרגומו של אהרן אמיר לא הצלחתי לצלוח מעולם. התרגום החדש (מהולנדית: קרלה פרלשטיין, הוצאת כרמל) הוא משהו אחר לגמרי. ספר נפלא נפתח כאן, עולם תלת-ממדי. ציור של עולם, מעברים מחצרות מלוכה אל ככרות הוצאה להורג, מלכים מתחזים, קרונות צוענים, מצב רוח מיטלטל בין קצוות, אכזריות משפטית, תאוות בצע, תקופה קודרת וססגונית. הבכי באופנה, מלכים מתקוטטים מעל לוחות שחמט. ומי שמכיר את המוזיקה שנכתבה בימים אלו (סביב שנת 1400-1500, נניח) יודע כי היא אולי המופלאה ביותר שנכתבה מעולם. ז'וסקן למשל. איך לחבר את זה לזה? ואם להמשיך את קו המחשבה – מה הקשר בין דורצ'ין למציאות חיינו? מלאכים בתל אביב 2009? אולי זה בדיוק העניין: לעשות מלאך מגרוטאות המקום?
מתחת לשולחן 
אכן, כשראיתי את הספר של האוזינחה בחלון של לוטוס לא האמנתי למראה עיני. הציור שעל העטיפה, האם הוא פלמי, אולי ואן אייק?
אני שמחה על אישורך שהספר נפלא, אקנה לי אותו בשבוע הספר.
את ז'וסקן למדתי בבי"ס ואף פעם לא יכולתי להנות באמת מהמיסות. לאחרונה קניתי דיסק של מוזיקה צרפתית חילונית מהתקופה, ועם זה קל לי יותר להתמודד.
אהבתיאהבתי
זה פרט מציור של ון אייק שיש בלובר. ובעניין ז'וסקן, זה נורא תלוי מי שר. בגלל שהמבנים כל כך עדינים ומאוזנים, קל לאבד את המארג. אני אוהב מאוד את הביצועים של הטליס סקולרס, ויש דיסק חדש של שתי מיסות, שאליו הפניתי בלינק. במובן מסוים הספר של האוזינחה הוא מארג כזה של אינספור פרטים מאפיינים שיוצרים תחושה של נוכחות העולם המתואר.
אהבתיאהבתי
ובהזדמנות זו, אולי אפנה לאחד הדיסקים הכי יפים שאני מכיר, שהולך איתי כבר המון שנים. מאותה תקופה ממש:
http://gimell.com/recording-jacob-obrecht—missa-maria-zart.aspx
יש למטה אפשרות לשמוע 30 שניות מכל קטע. ולהוריד בתשלום.
אהבתיאהבתי
בפעם הראשונה שהתבוננתי ב"בית ושביל מפותל" זה היה לפני שקראתי את תווית השם של היצירה והרושם הראשוני שנוצר, היה שאני מתבונן בשעון קוקיה שהמטוטלת שלו "נזלה" ממנו וקפאה. החלודה, התכלות החומר, הפכה בדמיוני מיד להתכלות הזמן עצמו. משהו בסגנון השעונים הנוזלים של דאלי אבל מוחשי הרבה יותר, במרחק נגיעה.
ואפרופו נגיעה, באחת מרשימותיך הקודמות כתבת על הגיחוך שבאיסור לגעת בעבודות. הן בהחלט מזמינות לגעת, מזמינות לחוש את החספוס המתכלה הזה שלהן. אבל בהתבוננות בחלק מהעבודות, אני לא יודע איך זה קורה, אבל החלודה נעלמת והחומר מקבל חזות רכה מאין כמוה. אולי זו התנועתיות של אותה "משיכת מכחול" של דורצ'ין שגורמת לאשליה הזו, אשליה שאינה מתנפצת בשל אותו איסור מוזיאוני לגעת ביצירות.
אהבתיאהבתי
בשנים האחרונות אני מתוודעת קצת יותר לאמנות רנסנסית. קראתי מעט ספרים, הייתי באנטוורפן לפני שנתיים ושבעתי נחת מהמוזיאונים ומהאמנות הפלמית הנפלאה של הרנסנס. הספר הוא הזדמנות נוספת להעמיק חקר בתקופה.
ייותר קל לי עם ברניני, קרוואג'ו ורני וגווארצ'ינו, כי אז אני שומעת בראש את מונטוורדי ולואיג'י רוסי. אמנם מונטוורדי לא היה רומאי אבל אני לא מדקדקת עד כדי כך…
אהבתיאהבתי
לבר, באמת יש הרגשה שזה מתנופף ברוח. כמו הווילונות בחלונות וכנפי המלאכים. אני מסכים שזה הדבר הכי יפה בפסלים האלו, היכולת שלהם לצאת מהכבדות המתחייבת. להיות בעלי נוכחות אבל לא מונומנטליים (במובן הרע של המילה).
אהבתיאהבתי