ספרי השירה החדשים הנפלאים של רועי צ'יקי ארד ושל שגיא אלנקוה הגיעו אלי באותו יום (היום), ולא הופתעתי לגלות שבספר של אלנקוה יש המלצה של צ'יקי, כי יש משהו משותף לשני הספרים האלו, שגורם לי לאהוב אותם כל כך. יש העצה הנודעת של עזרא פאונד, "make it new", שאני הבנתי כל השנים כפשוטה – תחדש. אבל בראיון מאיר ויזלטיר הציע הבנה אחרת, מעניינית יותר: לכתוב שירה כך שבכל קריאה המילים יהיו "טריות". ובמילים אחרות, לכתוב כך שנשימת הכותב תהיה מספיק נוכחת כך שהיא תעלה מן האותיות בכל פעם מחדש. שבכל קריאה השיר ייכתב בהווה, ולא "ישוחזר". כל מי ששמע תקליט שלושים או 300 פעם ועדיין הרגיש כאילו שמע אותו לראשונה יבין את זה בקלות.
 
בכל מקרה, שני הספרים האלו הם כאלה. ב"רובים וכרטיסי אשראי" (הוצאת פלונית) יש סוגי שיר שונים, אבל הכי מרשימים הם השירים הארוכים שבפתיחה. יש בהם שילוב לגמרי משכנע של התרחשות מיתולוגית-עירונית (בדיוק מהסוג שאלתרמן היה נתפס לו) עם מבט ודיבור מלאי כוח, גמישות וחיים. השירה כאן יוצאת מהפה. היא לא שירה של ספרים, כלומר שירה שהדיבור מבטיח לה את החיים שהזכרתי קודם. האופן שבו הדיבור הזה הוא תנ"כי ובהווה, בלי בעיה, הוא ממש נפלא – הרבה יותר משכנע בעיני מהרבה שירה דתית המשבצת את התנ"ך בכובד ראש "מדרשי". שורה כמו "תעל האש ותאכל את הקניון ואת בנותיו", למשל. מה שיוצא הוא פרודיה על נבואה שבאלכימיה נהדרת הופכת להיות נבואה מהיום. ומי יודע, אילו היינו יודעים באמת את שפת ישעיהו ויחזקאל, אולי היינו רואים יותר את ההומור שלהם במה שנראה לנו כיום כקלסיקה מרוממת ותו לא.
 
החיבור בין הספר של צ'יקי ארד והספר של שגיא אלנקוה ("קונכיה", הוצ' ירון גולן) מצוי בזיקה שלהם להייקו. הקונקרטיות המשמרת בשיר רגע של פליאה. שיר כזה של צ'יקי למשל, "טל קר המתייבש על זֵר / נבול / מתנת שר הבטחון" הוא חיבור חלק לגמרי בין פוליטיקה ישראלית ותמונה "יפנית". אצל אלנקוה זה למשל כך: "דרדרי דם צומחים בגרונה / הצהוב של השמש". או "קשתית צהובה כלפי התקרה / מעֵבר השמיים התכולים / מעֵבר החלל האינסופי". מבט למעלה, בשני השירים, מעט כל כך שמצליח לא "להכיל את המרובה" אלא לעמוד מולו, להצביע עליו. צהוב השמש הנשקף בעין (בקריאה של שני השירים של אלנקוה כדיאלוג), טיפת הטל (אצל צ'יקי) שכל המלחמה מקפיאה אותה. או (אלנקוה), "אני חוצה את החדר / כציפור שמפרכסת במעופה" – שיר שהוא גם תיאור של מהו שיר, מעבר ממקום למקום, פרכוס (מילה שמשמעותה התייפות ורעד גם יחד – הציפור מייפה משהו, מפרכסת משהו – גם אותנו, כמובן), מעוף.

14 תגובות בנושא “רשימה בחטף על שני ספרי שירה נפלאים (ארד-אלנקוה)

  1. אני לא יודע אם שתי ההערות הקודמות ראויות להתייחסות, בכל הכבוד. מי שרוצה לנהל דיון מוזמן, אבל ככה זה לא ממש רציני. מדובר בספר שירה מצוין וייחודי. נראה לי שאתם מתעסקים עם תדמיות. תקראו את הטקסט.

  2. יתכן שזו פעם שנייה שתגובה זו נוספת – אם כן, סליחה.

    ההערות הקודמות הן רק הערות וככאלה הן הרציניות והראויות ביותר שיש. אין שום דבר בצ'יקי – כולל הוא עצמו אגב – שמזמין "דיון רציני", וודאי שלא בשירתו, שהיא תופעה שולית לאדם המהווה בפני עצמו תופעה שולית בשדה השירה הקמשוני של העברית לדורותיה. יש הבדל בין שברי אסוציאציות להייקו. מה בדיוק הקשר בין הפרגמנטים המהדסים שציטטת להייקו יפני? אני מניח שהאורך מפני שה"אווירה" של "רגש" ו"עומק", המוארים באבחת פתאום של משפט וחצי, אינם בבחינת שירה, חבר דרור, שאם לא כן, נמצאנו מבטלים את ה"סקיצה" וה"טיוטה" מן העולם ואם כך הוא, אנה אנו באים, ר"ל .
    כמו כן, לסקיצות יש בדר"כ, ערך מסוים(מעבר לזה שיש להן במסגרת היצירה המתהווה)
    רק ממרחק של זמן שבמהלכו הספיק רושמן לברך על המוגמר ו"השלם" (ידוע היטב שיצירה טובה לעולם איננה "שלמה" כגוף גיאומטרי – ועדיין)ולהניח לו לתסוס שהות מה בחבית המחושקת בפרספקטיבה בריאה של זמן ומסורת.אבל,אם כבר באוריינטליזם מזרח – אסייתי עסקינן, הבה ניתן לפרחי השירה הללו, לאותן תפרחות בוסר קהויות שיניים, את ההנאה מ"הספק הגדול" שהוא אחד משלושת הנכסים (ובצידו אמונה ונחישות, גדולים לא פחות) שמנה הקואין, כמדומני, הנחוצים למתאמן רציני בזן. יתחבטו הם ודומיהם בכף הקלע של שירתם, יתהו על קנקנה, ילמדו עליה זכות בפני בית דין של מעלה – קודקדם הם – ורק אז, ירהיבו עוז להרים ראשם המצויץ ולקרקף קדקדים זרים (ברפרור ברור, אני מקווה לדיקנסון). כל זה כמובן לא יקרה באם יקטפו כאתרוג, בדחילו ורחימו, ויונחו כביצתו השמאלית של מבקר נוח לרצות, על מצע צמר – גפן, מוך ונוצות.
    יש מן הרצינות בדברים וגם ארכנות יתרה, עליה אני מבקש את סליחת המארח, כמובן.

  3. מהתגובה הקודמת, יקח לך הרבה זמן לנקות את האבק הרב שהצטבר על זגוגית חייך, לכתוב הייקו על שר הביטחון ברמת האדם בשר ודם שהוא זו אחלה שירה והדיקדוקים המעייפים שלך על איך הייקו צריך להיות מעידים שאתה סתם נאצי מכור לטקסים, ניירוטי שמוצא את הפגום והעקום בכל דבר, אוהב סמכויות והיררכיות, אף פעם לא מבסוט, צ'יקי הוא בהחלט משורר והוא כותב שירה נפלאה , חובה להכניס אותה למתכונת הלימודים בתיכון

  4. ומה עם קצת כבוד למסורת של עם אחר?
    נתחיל.
    א. הלוואי עלי שמץ מהתכונה הנאצית שאת מייחסת לי – זה היה מכחיד הרבה בלגן מהחיים שלי. 🙂
    ב.על זגוגית חיי יש אבק וגם כתמים, אבל אני מעריך שירה טובה. היא נכתבת באצבעות שבאבק.
    ג. אני דווקא אוהב את הפגום ואת העקום, ואת המורה ארך האזניים שעימם הוא מודד עולם ומלואו.
    ג. (הסעיפים הם לא בסדר הירארכי, אלא סתם בשביל הסדר הטוב)
    ד. דקדוקים, לא דיקדוקים ונוירוטי, לא ניירוטי, ולפעמים אני אכן כזה כמו שאולי הסעיף הזה מוכיח, אבל שירה גדולה (שאינני כותב) היא לרוב גם שירה מדויקת. ונוירוטית.
    ה.(5 הוא מספר גורלי, סתם בשביל הידע הכללי) אני בעד להכניס את צ'יקי לתכנית הלימודים, כדי לחתום את הגולל על חרגון הפיגור שהשתלט על מתכנניה בדורות האחרונים. מי באמת אמר ששירה מצוינת צריכה להיות עקודה לצלב 12 השנה הזה?
    חיים טובים והסתפקות בירוק, כפרה.

  5. הרשימה הזו היא אך גרגר על סנטרו של העולם
    והמגיבה הנרגנת שיצאה להגנת אלה שגורמים לגבותיה לסמור, אף היא, חסרת משמעות לחלוטין,
    והמאבק על תיקון תודעת ההמון ושכנועם בברור מכל הינו חסר סיכוי

    בלב כבד אני אומרת שאולי יש להכיר בזכותם של ההמונים לפטם עצמם בזבל
    זוהי ההשמנה הרוחנית, שמזונה הוא דווקא הריקוּת

    יחי האנורקסיה
    הצמצום ההכרחי למשוררים הראויים באמת.

    סילחו לי בזמן שאני הולכת להקיא.

  6. מצטרף לקינה היפה ומצרף אחת משלי, בהכנעה:

    תפרחת הקיא
    על אסלה. כאן רכנה כמו
    ענף ערבה
    מעל אגם רחוק, שם
    השתינה פעם, בצחוק.

    זו לא שירה.

  7. כולכם מוזמנים לקרוא את הביקורת על ה"משורר" ארד בעיתון הארץ במוסף תרבות של יום שישי

    התגובה של דרור בורשטיין מאכזבת עד דמעות

  8. השמצה בעילום שם, המפנה לרשימה של האוטוריטה המדהדהת ("אני-אני") לענייני שירה, במוסף החוכמה העילאית ופאר הרלוונטיות של העורך המוטס. נו נו

  9. לאף אחד לא אכפת ממיתולוגיה עירונית, יש את האינטרנט. לא צריך לשבת בבתי קפה כי יש חדרי צ'אט. לא צריך להלך ברחוב כמו איזה אלתרמן או בודלר כי יש פייסבוק. מישהו עוד עושה את זה היום ברצינות? למי יש כוח לשבת בבתי קפה היום. אין שם חמצן בכלל. אני באינטרנט איזה 10 שעות ביום ואני מבסוט מזה לאללה. זה אבסורדי לגמרי לחשוב שאפשר לכתוב שירה על אותם נושאים כמו מלפני מאה שנה. העולם השתנה. לילדים היום יש פלייסטיישן והם לא יוצאים מהבית, ואתם יודעים מה, אין מה לבכות על זה. רק נוסטלגים כמו צ'יקי עוד כותבים על הליכה ברחוב או על יחסים עם בחורות. הוא משחק אותה ניהיליסט, אבל בעצם הוא אולטרה שמרן.
    צ'יקי לא מבין טכנולוגיה ולא רוצה להבין. תראו את האתר שלו. יש שם שיר אחד בלבד מהספר החדש שלו. כל מי שמבין קצת בתרבות האינטרנט יודע שצריך לתת הכל חינם, או לפחות הרבה מאוד. צ'יקי פשוט מנותק וחי בטקסטים של הייקואים או בודלרים. שימו לב לחבר שלו סימון, שלבוש תמיד כמו סטודנט בסיקסטיז. למה סיקסטיז? כי בסיקסטיז היה איזשהו אפיל לסטודנטים אינטלקטואלים. היום אפשר להכנס לוויקיפדיה ולדעת הכל על הכל. תודה לאל שבאה הטכנולוגיה ורמסה כל היררכיה אפשרית. המפגינים באיראן לא צריכים שירה של פאבלו נרודה או של צאלה כץ, הם צריכים טוויטר.

    בגלל זה הוא גם שמאלני אגב. השכירים היום מרוויחים פיצוץ בהייטק. מי שעובד בשמירה רק חוסך לרוב בשביל לימודי מחשבים או הנדסה, וכשיגמור את התואר ירוויח לחודש פי 5 מההכנסה השנתית של משורר תל אביבי ממוצע. מי שלא רוצה ללמוד מחשבים או הנדסה – שיהיה עני. זה לא מקצוע קשה, וכמעט כל משק בית בישראל יכול להרשות לשלם שכר לימוד במכללה מסובסדת. צ'יקי חושב שיש בעוני איזשהי רומנטיקה, כאילו צריך איגודי עובדים וכאלה בכלכלה החדשה. אבל לא כך.

    אגב לדעתי שירה זה בכלל די משעמם.

  10. לדעתי שירה לא חייבת להיות משעממת,אני ממליצה
    לקרא את הספר "כמעט בסוף ההתחלה" ספרה
    של משוררת צעירה ומעניינת,ששמה מירנה דה פז

סגור לתגובות.