כי טוב (הערה נרגשת על "קול צעדינו")

ממש בלי קשר למועמדות הספר לפרס ספיר (ואולי פעלה עלי בלא-מודע מכונת יחסי הציבור) אני קורא אותו עכשיו, באיחור מסוים. עדיין באמצע, ברור שזה ספר נפלא. עוצמת אנושיותו אינה פחותה מכל מופת שאתם יכולים לחשוב עליו, נאמר בספרות הרוסית. דקות ההבחנה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לא צריך לסיים את הספר כדי להכיר בגדולתו מפני שכל פרק בו עומד בפני עצמו כשלמות, כסיפור קצר, כ"משפט" הנושא את עצמו.
 
אין זו רשימה על הספר כמכלול, אבל אפשר כבר לדעת כי זהו דיוקן, דיוקן המודע לאי אפשרותו, כמו בקטע מ"הגברת עם הקמליות" המצוטט בספר (עמ' 87). הרישום של בלתוס שעל הכריכה מצהיר זאת: זהו רישום, לא ציור, וליתר דיוק: רישום-חלום. אפשר לראות את הרישום הזה גם ככתיבת מילון: מילון דיבורה של האמא (גם המילה "האמא", ככינוי לאמא, היידוע הזה, המרחיק ומקרב, הוא חלק מהמילון). ובאמת, איך אפשר לכתוב דיוקן אחרת? דיוקן בספרות ישתמש במילים של המודל כפי שדיוקן בציור ישתמש בצורות ובצבעים.
 
בקטע אחד (עמ' 90), שרבים כמותו בספר, עומדת המספרת עם אמה החולה בבית החולים, ליד המעלית הנפתחת. הדלתות הנפערות מגלות עגלת מזון התופסת שני שלישים מהמעלית. "יכולנו להידחף לשליש הנותר, אבל לא רצינו. היא לא רצתה". לכאורה חסר חשיבות. אבל עבודתה של האמא כמבשלת (עמ' 31: קטע מזהיר של הכנת סנדביצ'ים במאות, הבת מביטה בזה, ריבוי מזעזע של הפונקציה האימהית, המזינה, שכמוה כהעדר גדול), וכל חשבון חייה ("איך חייתי, מה מו", היא חושבת בימיה האחרונים, ואומרת "כמו איזה חמור, אני חושבת") מתגלים לפתע במעלית הזו עם עגלת המזון. במילים אחרות, אותו "חמור" שהאמא מדמה לו את חייה מופיע בדמות עגלת נירוסטה במעלית הזו, נושא מזון בכמויות מופרזות (שני שליש מעלית). האמא והבת אינן נכנסות לשם מפני שהן כבר שם, למעשה. ההתקרבות תהיה הודאה בכישלון נורא. הן נותנות לחמור המתכת לרדת, ניצָלות.
 
ואז מופיע הבהוב של אור. לוח הקומות שמעל המעלית נדלק; מיד קורה משהו – המצית של הבת נופל. מבטה של האמא נעוץ בהבהוב הדלוק שלמעלה, הבת רוכנת אל האש שלמטה. וברגע הזה, של התרחקות אינסופית, שהיא – מבלי שהן יודעות – גם קשר עז (שתיהן רואות את האש הסמויה שם), אומרת האמא "טוב שאת כותבת איזה ספר". מלמטה נשמע הקול, "אני לא". והאמא עונה "לא חשוב, זה טוב". מה פשר דבריה? זה טוב שאת לא כותבת? אני יודעת שאת כותבת, למרות ההכחשה? האמא מניחה את ה"זה טוב" לרחף מעל גווה המכופף של הבת ומניחה לו לחול על הכול, על כל האפשרויות – השתיים שציינתי ואינספור אחרות. כמו אותו אדון בספר בראשית, שרואה "כי טוב" באופן כללי, חובק כל.