בפסטיבל הספרים הבינלאומי האחרון בליוֹן הבחנתי, מבעד לעשן הסיגרים, בפינה רחוקה של האולם הענקי, הצבוע כולו שחור ואדום, בסופר האימה הנודע, שמספרים עליו כי הפחיד את עצמו כל כך ברב המכר האחרון שלו עד שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי. הופתעתי לראות כי לא היה השרירן השחוּם, בעל החיוך הבוהק והשיער המברשתי מכריכות ספריו; הנערות שסבבו אותו תמיד בתמונות שבעיתונים – נערות זוהר במלוא מובן המילה – הפכו לנגד עיניי לשתי אחיות סיעודיות; שיערו המברשתי הקישח שזיכה אותו בכינוי "הקולונל" היה אחוז בידו הרועדת, פאה נוכרית כמסתבר; שריריו העצומים היו – כך לחש לי סוכן ספרותי של הוצאה מתחרה – הדבקת פוטושופ פרימיטיבית, והחיוך הלבן הושג בעזרת הלבשת שיני פלסטיק שהוא רכש בתריסרים בחנויות המוכרות תחפושות של ערפדים. סופר האימה המפורסם לא היה אלא שבר כלי, מפוחד כעכבר, ורעד כעלה נידף כל אימת שנדחקו מעריצותיו – נשים גדולות כל כך! זעק באימה אותו סוכן ספרותי – כדי לקבל את חתימתו הרועדת. מסתבר כי קוראיו המושבעים של סופר האימה יודעים את האמת על אודותיו, ומחליפים ביניהם תמונות אמת שלו מזה שנים. היום אנו יודעים, אמר לי הסוכן, היו אלו כמה מקוראיו שהפיצו את תמונות התדמית ואת סרטוני הפורנו הנודעים שלו כדי להעצים את הנאת הטקסט שלהם. למען האמת, לחש לי הסוכן, והעביר ציפורן קרה כברזל על גבי, לא הסופר הזה הוא שכתב את ספרי האימה שלו, אלא מישהו אחר.

4 תגובות בנושא “הנאת הטקסט

  1. האם הסיפור הזה קשור למייקל ג'קסון?
    ראשית כל אתה מדבר על "הקולונל" שזה היה הכינוי שנשא האמרגן של מלך הרוק'נ'רול אלביס פרסלי, שג'קסון ירש ממנו את הכינוי "המלך" וגם את הבת.
    הנדקודה השניה היא תיאור שיערו המברשתי, שהיה גם למייקל וכיסה למעשה על שיער דליל עד כדי קרחת ממש.
    הנקודה השלישית הבולטת היא הערת הסוכן בסיום הקטע, כי לא הסופר הוא שכתב את ספריו – מרמז לפרשה כי ג'קסון אינו אביהם הביולוגי של ילדיו. מרתק.

  2. לא מתחברות לי העובדות שהמספר לא יודע את האמת על הסופר האמיתי ולא את האמת על קוראיו המושבעים ומעלליהם. אם הסופר האמיתי מסתובב כמות שהוא בפסטיבל ספרים, עם שיערו בידו וכו', אז האמת שלו איננה סוד, ולא רק קוראיו המושבעים יודעים אותה. ואם הדבקת הפוטושופ פרימיטיבית, והכל כל כך צועק את השקר החוצה, מה שבעיקר יצא הוא שמהספר הוא מטומטם שלא שם לב לשום דבר, ובמקום סיפור על שאלת כוחו של הקורא בעיצוב דמותו של הסופר וסיפוריו, יצא סיפור לא אמין על איש שלא הבין כלום, ועל סוכן ספרותי שמשום בה בחר דווקא בו, היוצמח, לווידוי מופרך.

  3. אהבתי את השימוש ב'נערת זוהר', כל כך 'העולם הזה'. סרט תקופתי של ממש.איך ויתרו על ביטוי כל כך עסיסי לטובת ה'סלב' העפיץ?

  4. האם שווה להיות סלבריטי. רוב אנשי הפְרוֹנְט שזוכים לאור הזרקורים ושהתקשורת מתעדת אפילו את הנפיחות שלהם, חייהם גֵּיהִינּוֹם, והתהילה עולה לך בבריאות עד שאתה מאבד את הזהות האישית שלך. ואז, פתאום מתחת לכל המסכה החברתית אתה מגלה אדם שהפך לשֶׁבֶר כְּלִי רק בגלל הייחודיות שלו, למלא את עיניהם של הקוראים בחוויה מצמררת.
    אולי לפעמים טוב להיות נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים, ולהצליח בחלקת האלוהים הקטנה.

סגור לתגובות.