שעוֹנים

 

 

מעטים הם הזיכרונות מתקופת חיי כטרילוֹבּיט בתקופת הקמבּריוּם. על קרקעית הים היה לחץ המים כבד מנשוא. היו ימים שלמים שכל תזוזה הייתה עולה בכאבים, לכן לרוב נותרנו במקום. אני אומר "נותרנו" אבל כלל לא ברור שמישהו נוסף היה שם. אפילו להזיז את העיניים – הלא היו לנו עיניים – לא היה אפשר. היה חשוך שם למדי. היינו די קטנים. מאות מיליונים של שנים היו פרושות כביכול, כך הסתבר בדיעבד, לפני אפי, ולא ידעתי כלום. יכול להיות שחלק מהזמן ביליתי בשינה. חלמתי בלילות הארוכים על קיר עכור. מאות תמונות היו תלויות עליו, הוסרו ביום אחד, הותירו סימנים מלבּניים. מובן שאז נבצר ממני פשר החלום.
 
כיום, כשאני נזכר בימים ההם, לפני 500 או 600 מיליון שנה, איני זוכר אלא את מועקת המים המלוחים ואת האפלה העמוקה. אבל את החלום ההוא, שחלמתי אז, אני חולם לפעמים גם כיום. אם לומר את האמת, גם כיום איני מבין אותו. אתמול חלמתי שוב: כניסה אל הדירה הענקית, קירות גדולים, המלבנים המסומנים לכל גובהם. אלא שהדירה הייתה עכשיו מוצפת מים. מישהו טרח עם המגב.
 
לפני כמה שנים מכרו לי מאובּן של טרילוביט מזן אחר. אפשר למצוא אותנו במיליונים במקומות שפעם ים רדוד היה בהם והתייבש. בלילה הוא מונח מאחורי המחיצה השקופה שלצדי, ואני מנסה להירדם, למרות נוכחותו. הוספתי לו קצת מים שהבאתי מהים. אני יודע שהוא בז לחדר, לדירה שלי, לשעונים שבדירה, המתקתקים מולי ומעליו. שברתי את השעונים. זה לא עזר. אני יודע שהוא בז לי וממתין בסבלנות שאיעלם. פעם חלמתי – לא, הייתה זו מציאות – שאני קם מהמיטה, מוריד את התמונות מהקירות. אולי הוא יתרצה סוף-סוף. הרי אני, אפשר לומר, אוהב אותו. אך הוא אינו חָפֵץ אלא להכחידני.