עידן הקרח

שנים דובּר במשפחתי על סב רחוק אך לא שיערתי כי הקרניים המזכירות את אלו של איל הצפון שהיו תלויות מעל לדלת הסלון ועברו במשפחה מדור לדור היו שריד ישיר שלו – כלומר קרניו. בדיקת DNA פשוטה שערכתי בעצמי אישרה את השמועה, שבדיעבד נודע לי שעברה מפה-לאוזן במשפחה מזה דורות. "ודאי", אמרה אמי, מתפלאת על פליאתי, "אצלנו לא זורקים דבר. ויש גם את החַט ההוא מאחורי המקרר, הרי שנים הוא כבר מונח שם… קח, קח, קח, נו קח אותו, מה יש לי לעשות בו, קח…".

עוד באותו היום טיפסתי על סולם והורדתי את זוג הקרניים מן הקיר. הן היו מחוברות למעין משטח קמור, כעין כיפה קשיחה, קרנית. כמהתל, הנחתי את הכיפה על ראשי. היא התאימה ככפפה ליד. למעשה, מין ואקום עַז הידק אותה לקרקפתי וככל שניסיתי להתיק אותה הלכה ונצמדה אל הראש. בארון הנפתח, שהיה קר כמקרר ומואר באור פנימי דומה, המתינה לי אדרת הפרווה. פתקים שהוא כתב עוד נשמרו בה; שטרות היו תפורים לבטנתה ורשרשו כשהכנסתי את ידיי לשרוולים, אצבעותיי אובדות בעומק, מצִדם הפנימי של טלאֵי המרפקים. איש לא טרח לפרום את האדרת מעולם, מה גם שהשטרות – מיליארדים מארקים – היו מזמן חסרי כל ערך ממשי. בכיס צדדי הייתה פִּתקה ובה רישום דהוי של פיל עתיק. הריח התפשט בבית והיה צריך לפתוח חלונות. הקור פרץ כמו המתין להזדמנות שלו. אמי ודודתי הבעירו אש. עטיתי את המעיל, שכיסה את גופי עד לקרסוליים. שרוולי הידיים נגררו על הרצפה מאחורי כזנבות. יחף עמדתי ליד הדלת והבטתי ביושבים אצל המדורה. פתחו לי את הדלת בבעיטה,יצאתי אל השלג הכבד. 

מתוך "העולם לפני המבול", מאת לואי פיגייה