כמה הערות על הנערה עם מחרוזת הפנינים של ורמר
פרח הסרט בשיערה – פרח/שמש על מסעד הכיסא – פרח שחור-ריק בבד השחור המקופל – אור השמש השוטף את הכול.
מבט הכיסא, אור בעיניו.
המברשת על השולחן – מעין גדיל דומה על צד הכיסא; הגדיל על צד הכיסא – ה"גדיל" בשיערה של האישה.
משענת הכיסא – אלכסון כהה מנומר שלוש נקודות אור – הווילון – צהוב מואר מלווה בפס כהה של צל.
מנקודות האור של הכיסא לנקודות הכהות שעל אלכסון הפרווה הבהיר של האישה.
קערת הכסף שעל השולחן – "קערת" השחור ההפוכה. קערת הכסף כמו מוציאה לאור את אפלת הכלי השחור, שזורם אליה בעזרת המוליך של הבד. הבד כגילוי של תוכן כלי החרסינה השחור (כאילו גולש וזורם ממנו).
לא חשוב לספר מה יהיה כאן ומה היה כאן. רגע לפני, רגע אחרי, הזמן כולו הווה. כל ניסיון להפר את זה הוא הרס הציור (לכן אני לא יכול לשאת אמנות וידאו, בלי קשר ל"איכותה").
זהב האדרת – כסף הקערה.
מברשת-שמש, מונחת על השולחן שלך.
איך אור הופך בבת אחת לחושך, ברגע בו הווילון "נוגע" בבד. איך זה יתכן בכלל, המעבר הזה?
ופתאום , אחרי שעות מול הציור הזה: השתקפות המברשת הרכה בקערת הכסף. הקשה ביותר בציור והרך ביותר בו יוצרים ביחד כתם צבע. נראה בקושי, אך יוצר כתם מ"משפחת" ה"שמש" שעל המשענת המופנית אלינו.
מתחת לקערת הכסף, בקו אנכי, בתהום שלה כביכול, כתם חזק של אור, ומתוכו צומח השולחן. בקצה העמוד – רגל השולחן – הקערה. ורגל השולחן אינה יודעת על הקערה, והקערה אינה יודעת על רגל השולחן. עולמות שונים, מופרדים, אבל קיימים, ביחד (הגג עוד לא שמע על יסודות הבניין. אם יספרו לו – לא יאמין).
מה אמן יכול ללמוד מוורמר? דחיסות מקסימלית, עדינות מקסימלית.
4 ציטוטים מזֶנרין-קוּשוּ לציור זה:
· "לאור אין פָּנִים ואחור".
· "הַדלק את מנורת הזהב בצהריים".
· "ניצנים נפתחים בעצי הברזל".
· "כמו אילם שחלם חלום".
ברלין, גמלדהגלרי, 8/09
מתחת לשולחן 
ובכלל, אחרי הערב לכבוד טל ניצן אתמול רציתי להגיד לך שתמיד מרתק לראות את העולם ובעיקר את היצירה דרך העיניים המעמיקות והחכמות שלך.
תודה רבה.
אהבתיאהבתי
הנערה מתבוננת והקיר שמולה משקף אותה (הקיר שמולנו ריק); מסגרת מרובעת בגובה ראשה (כראשה) ווילון ארוך וצהוב כתנופת אורך (גוף). פירוק צורני של היותה; קיר שנעתר לה.
אהבתיאהבתי
תודה, דרור
אהבתיאהבתי
ההתבוננות שלך בפרטים הקטנים מרשימה. היא מאד אישית: אתה אומר 'ללמוד מורמר', אבל בעצם הכוונה היא ל'ללמוד מעצמך', או 'מהזמן', שחולף איתך ומגמיש את ההסתכלות לכדי התבוננות.
אבל מה עם הפרטים הגדולים? כאילו שכחת, או שאינם חשובים. הקיר, הקיר. הבד השחור עצמו, ולא רק היחס שלו לשאר החפצים. ובכלל – האישה., היא עצמה, ולא השתקפותה בחדר. למרות שהכל כביכול ברור מאליו, כי הוא נראה בבירור רב כל כך – עדיין הוא חשוב.
אהבתיאהבתי
תודה לכולם
ולעידו, יש עוד הרבה מה לומר כמובן, והפרטים הגדולים חשובים, אבל יותר נראים ובאופן מוזר קשה לדבר עליהם
למשל, על מצב הרוח של האישה הזו
אהבתיאהבתי
מבחינתי המראה זה העניין
אהבתיאהבתי
אפשר ללמוד הרבה מהאמן עצמו. ועל ההתבוננות בפרטים של ורמיר (כך, ולא ורמר) אפשר ללמוד משהו גם מ"דלתות התפישה" של אלדוס הקסלי. הוא כינה את ורמיר "צייר של טבע דומם אנושי".
אהבתיאהבתי
תודה רבה .
כך ,אבל כך בדיוק הייתי רוצה שיתבוננו בציוריי .
(הרי את כ ל אלה צייר ורמר ,ולא אחרת . )
ובהצלחה בערב ההקראה בצפון .
אהבתיאהבתי
מה שתמיד הדהים אותי אצלו יותר מהכל זה הפרספקטיבה של התמונה
אהבתיאהבתי
אתה יכול להרחיב בנושא הזה? (לכן אני לא יכול לשאת אמנות וידאו, בלי קשר ל"איכותה").
אהבתיאהבתי
אין הרבה מה להרחיב: אם תמונה סטטית אחת יכולה להעסיק אותך למשך שעות רבות, מה הטעם ב"להניע" אותה הלאה? אני מרגיש שמהר יותר מסטטיות של ציור זה יותר מדי בשבילי. זה כמובן נובע מהרגלים אישיים. ואם מדובר בנרטיב, אני כבר מעדיף קולנוע, כולל תנאי הצפיה של קולנוע.
אהבתיאהבתי