קערית תה עם עלה

קערית תה עם עלה, סין, שושלת סוֹנג הדרומית, המאה ה-12, המוזיאון לאמנות אסיה, דָהלֶם, ברלין
 

ככל שעובר הזמן נמוגה אצלי ההבחנה בין אמנות ואומנות. קערית התה הזו היא דוגמה. קודם כל, מה אין כאן: אין כאן ביטוי של אישיות מוחצנת. מובן שיש כאן עבודה שאדם אחד בלבד יכול היה לעשות ברגע מסוים בהיסטוריה ובמקום מסוים (לא מפתיע, שוב, למצוא עוד ועוד יצירות מהממות בתקופת שושלות סוֹנג ויואן הסיניות; אפשר גם לקנות קרמיקה מן התקופה, וחלק מן הפריטים זול באופן מפתיע). אבל כל ביטויה של אישיותו היוצרת מתבטא – מעבר לעבודת הקרמיקה המעודנת, בהנחה של עלה על הזיגוג. איני איש מקצוע ואני יכול רק לשער איך זה נעשה. ביסודו של דבר, הטכניקה דומה ל"טכניקה" של הטבע שיוצר מאובנים. העלה לא משורטט, אלא מטביע חותם בזיגוג השחור. הרושם הוא של משהו שהתרחש במקרה, כאילו נשר שם עלה ונחת על הכוס לפני התקשותה הסופית. מובן שאין זה כך, אבל העדינות של האמן כאן, שאינה שאגה ואינה "השפרצה" ואינה "התמוטטות נפשית על הבד", אלא היא הנחה של עלה ותו לא, שוברת את הלב.
 
הזכרתי קודם מאובן, ובאמת זה מאובן כמעט כפשוטו: שהרי עברו כ-900 שנה מאז יצירת הקערית הזו. השתמרותה של הקערית מפליאה. היא נראית חדשה לחלוטין, למרות, ואולי בגלל, חותם הזמן שהיא נושאת בתוכה מרגע היווצרותה. אני משווה את זה לכלים שאנו משתמשים בהם בדרך כלל כיום – הדוגמה הקיצונית, המזעזעת, היא כוסות הנייר או הפלסטיק, שאורך חייהן נמדד בשעות ולפעמים בדקות (למשל בארוחה ב"מקדונלדס"). אורך חיי כוסות יכול לומר משהו על התרבות ששותה מהכוסות האלה.
 
אולי הדבר הנפלא ביותר בקערית הזו הוא המקומות בהם העלה הסיני העתיק (מישהו יכול לזהות את הצמח או העץ?) מחורר, ומותיר חורים שחורים בתוכו שאפשר לראות מבעדם את הקערה. אלו מקומות נפלאים מפני שבהם הגבול בין עלה ("צומח") וקערה ("דומם") נמוגים. העלה "משתמש" בפני הקערה כחלק מן המרקם שלו, והקערה, כמובן, משתמשת בעלה כעיטור, שבניגוד לעיטורים רבים הוא חי, מציג תוואי של זרימה גם כמעט מילניום אחרי שהתייבש. העלה הזה קיבל, כביכול, מקלט מדיני בקערית התה, ובכל פעם ששותים בה, המים של התה נופחים בו מחדש חיים.
 
ובאמת השילוב הזה שבין דומם וצומח קורן מן הקערית, מפני שהצומח, ששאב את חיותו מן האדמה, חוזר במעשה האומנות הזה אל מקורו, מתאחד עם האדמה (החימר) שהיא אִמו – לתמיד. במילים אחרות, הקערית הזו מהדהדת משהו הרבה יותר רחב – אפשר לדמיין עץ בשדה פתוח, ועלה נושר ממנו אל האדמה, חולף לאטו באוויר – והרי זה בדיוק מה שיש כאן, בקערית: עלה, חלל ריק, אדמה – מקופלים זה בתוך זה, ניתנים ללקיחה ביד, עם מי התה, שגם הם חלק מן התמונה הגדולה של הטבע, שהקערית הזו זוכרת עבורנו.
 
 
ברלין, 11.8.09