אבות ישורון
 
1 ינואר, לילה
מתוך "השבר הסורי אפריקני", ספרי סימן קריאה 1974, עמ' 58.
 
בְּבֵית קָפֶה, מִצַּד הָרְחוֹב.
מִי שֶׁהָיוּ פֹּה – אֵינָם.  
מִי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת
וּמִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם.

רַק סַדְרָן זָקֵן מִן הַקּוֹלְנוֹעַ
עִם לָבָן זָקֵן מִן "הַבִּימָה".
וְהַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה עַל הַגַּג
מְצִיצָה אֵלֶיהָ פְּנִימָה.

מְשַׂחֲקִים שַׁח. הַבַּיִת  
קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר.
שׁוֹמְעִים ג'וֹן בַּאֶז
שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר.
 
 
יד טבת תשלב, 1 ינואר 1972
 
———–

למרות שיש ברשותי את כל ספריו של אבות ישורון ואת מהדורת כל כתביו, אני שמח במבחר שעומד לצאת השבוע (בעריכת הלית ישורון ולילך לחמן, עיצוב מיכאל גורדון) כאילו אקרא בשירים לראשונה. השיר הזה נכלל בו, וגם בדיסק ההקראה המצורף לספר. זהו שיר "קליל" לכאורה של אבות, הסיטואציה המתוארת אינה קשה לתפיסה. השיר לקוח מספר שהוא יצירת מופת גדולה, "השבר הסורי אפריקני", שהופיע אחרי מלחמת יום הכיפורים. אכתוב כאן כמה מילים על השיר, לא כל מה שאפשר לומר, ובוודאי מחוץ להקשר ההיסטורי (של שירת ישורון ושל השירה העברית ושל מדינת ישראל). רק כמה מילים.
 
יש פער ברור בשיר בין הכותרת והתאריך (1 בינואר 1972) ובין מה שקורה בשיר – בית הקפה מלא "דצמבר". כלומר, השיר מציב את עצמו מיד, בקריאה שטחית, כשיר של זיכרון. כשיר שפותח פער זמן קטן בין זמן הכתיבה וזמן ההתרחשות בשיר. ההבדל הזה בין "כוכב" השיר, דצמבר, ותאריכו-כותרתו צריכים הסבר.
 
שאלה שנייה: מה פשר הטעות הברורה בפתיחת הבית השלישי? צריך היה להיות "בֵּית הקפה מלא…", ואם כבר, ב"דיבורית", "הַבֵּיִת קפה". אבל אבות כותב "הַבַּיִת / קפה". למה?
 
יש תשובה אחת לשתי השאלות. אבל לפני כן, אחזור רגע לתחילת השיר. בית קפה עם נעדרים. ה"מי שחשוב כמת" ("עני חשוב כמת", אבל כאן זה גם פשוטו כמשמעו אולי). השיר גדוש כפילים: החשוב כמת והחשוב כנם, איש הקולנוע ואיש התיאטרון, הדובה המציצה "אליה" (אל "הבימה", כילד מתגנב להצגה? אל תוכה-היא?), וכפי שנראה, אבות ישורון וג'ון באאז. המציאות בעיר נפתחת לרגע כמו תיאטרון או סרט, וגם השמיים משתתפים במחזה. כל השיר הוא גם פרודיה על נוסח אלתרמן-שלונסקי (לא אכנס לזה עכשיו). מכל מקום, שחקני הקולנוע ושחקני "הבימה" הופכים פתאום לשחקני שח. ואז – מופיע הבית. מתוך התל אביביות התיאטרלית, הקסומה, הנוקטורנית, מופיע הבית. כאן נשבר השיר. הבית הוא הבית החרב של אבות בפולין, והוא נדחק פתאום אל השיר ה"נחמד" כתזכורת. הוא מיד ישוב להיות "משועבד", ל"קפה", וייקרא כ"בית קפה" תוך התעלמות מן השיבוש. אבל ההטיה הזו יוצרת עיקום חזק בשיר, מעין קפיצה "קוונטית" בו המרחב נפער בתוך המילה ל"בית קפה" תל אביבי ולבית בקראסניסטב, פולין. כל זה תלוי על הפער הזעיר בין צירה ופתח. זה קורע לב.
 
הבית רוצה ללכת אל "הבית" אבל השיר מחזיר אותו אל ההווה, אל תל אביב, אל העכשיו. "מלא דצמבר", דהיינו מלא "עכשיו". ואז הוא שומע את ג'ואן באאז ברדיו. והיא שרה את המילים I Remember. לא צריכים לדעת באיזה שיר מדובר (ועל כך מיד) כדי לראות שג'ואן באאז הופכת כאן לכפילה של אבות ישורון. היא שרה על זיכרון, וזה הרי בדיוק מה שעושה השיר הזה – שיר וזיכרון ("הבית", וגם "מי שהיו פה" מהפתיחה). כשהיא שרה I Remember היא גם דוברת בשביל אבות. כאילו נכתב, היא שרה על זה שאני זוכר. וזה גם "אַי", קריאת כאב. ה"אני" וה"כאב" בתוך מילה אחת.
 
אני חוזר לשאלות שבפתיחה. השיר נכתב בינואר על משהו שקרה בדצמבר, והוא אומר בכך דבר פשוט: שהוא שיר זיכרון. שהוא שיר של I Remember. שהזיכרון והשיר הם אותו דבר עבורו. בפער "ינואר / דצמבר" השיר, ב"קטן", יוצר את מבנה-המבט של הזיכרון ה"גדול", הזיכרון של "הַבַּיִת". ובית הקפה לא יכול להיות "בֵּית הקפה" אלא "הַבַּיִת קפה" בדיוק בגלל הפער הזה. אחרי המילה "הבית" יש שתיקה גדולה מאוד, צער פתוח רב, לפני שחוזרים ל"קפה" ולשיר שבשיר.
 
ואז אפשר גם להקשיב לשיר של ג'ואן באאז. זה השיר "לסשה". והמילים בו מדברות בעד עצמן; אכן, לא שיר "מתוק" על "תיאטרון" תל אביבי, אלא שיר שואה במסווה גאוני של שיר בית קפה "אווירתי":

 

And I remember the holocaust
I remember all we lost
The families torn and the borders crossed

 

 
 
 
 
 

13 תגובות בנושא “אַי ריממבר

  1. התכוונתי בימים האלה, שהם ימי זיכרונות. אבל לא רק בהם. ובעצם מהם ימים שאינם כאלה? אני לא יודעת אם אני זוכרת

    (תודה)

  2. ודובבת אותו יפה.

    לא אמרת כלום על המשפט המאד חידתי:
    "רק סדרן זקן מן הקולנוע / עם לבן זקן מן ,'הבימה'"

    קודם כל, ההיפוך, "לבן זקן". פלישה של האידיש, דרך סדר המלים, לעברית? ואולי רק לצורך האפקט הצלילי – סדרן זקן, לבן זקן, מן נקישה מהדהדת כזאת, חוזרת על עצמה (כמו הזיכרון?)

    שנית, מה פירוש סדרן מן הקולונע עם זקן מן התיאטרון? זה לא כפיל, זה מין איש-לא-איש, בובת טלאים כזאת, שמורכבת מחלקי פאזל; שוב, אולי יציר זיכרון (מאד אופייני לזיכרון להטליא דמויות) ולא לקוח אמיתי בבית הקפה.

    והשורה הראשונה בבית האחרון, תקשיב שוב: שח הבית. שח, כמו השתוחח.

  3. שלום עידן, אני לא יודע אם יש "משמעות" להיפוך של הלבן, זה יכול להיות מוסבר גם בשגרת הלשון של אבות. אבל בהחלט יכול להיות שזה בגלל היידיש. מה שזה יוצר, מכל מקום, זה כתם צבע לבן בשיר "כהה".

  4. הרשימה היפה הפכה את ההמתנה למשלוח
    מאת "הספריה החדשה" למייסרת יותר.
    שנה טובה, בהזדמנות זו

  5. רשימה נהדרת על שיר מקסים. אהבתי מאוד את המשחק בין האנגלית לעברית ב'אי'. והאם תוכל להרחיב על ההתייחסות לדגם של אלתרמן ושלונסקי? אני חושב שאני רואה את זה, בחריזה המוקפדת (עד כדי גיחוך), אבל מעניין לדעת מה רצית להגיד בעניין.

  6. תודה, אבל זה מצריך רשימה נוספת. אני לא חשבתי על החריזה, שהיא לא החריזה השלונסקאית-אלתרמנית, היא נעדרת ברק, כמעט "מרותכת", אלא על הדימוי של תל אביב כעיר שוטטות, מין קרנבל לילי שהיקום כולו משתתף בו. יש כמה שירים כאלה לשל'-אל'. אבל בשביל לדייק אני צריך לפתוח ספרים, להעתיק… אולי אחרי החגים

  7. פינגבק: הדים | casually
  8. פינגבק: הדים « מזדמן
  9. פינגבק: הדים | CASUAL

סגור לתגובות.