אַי ריממבר

אבות ישורון

1 ינואר, לילה
מתוך "השבר הסורי אפריקני", ספרי סימן קריאה 1974, עמ' 58.

בְּבֵית קָפֶה, מִצַּד הָרְחוֹב.
מִי שֶׁהָיוּ פֹּה – אֵינָם.
מִי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת
וּמִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם.

רַק סַדְרָן זָקֵן מִן הַקּוֹלְנוֹעַ
עִם לָבָן זָקֵן מִן "הַבִּימָה".
וְהַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה עַל הַגַּג
מְצִיצָה אֵלֶיהָ פְּנִימָה.

מְשַׂחֲקִים שַׁח. הַבַּיִת
קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר.
שׁוֹמְעִים ג'וֹן בַּאֶז
שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר.

יד טבת תשלב, 1 ינואר 1972

———–

זה שיר "קליל" לכאורה של אבות. אבל יש פער ברור בשיר בין הכותרת והתאריך (1 בינואר 1972) ובין מה שקורה בשיר – שהרי בית הקפה מלא "דצמבר". כלומר, השיר מציב את עצמו מיד כשיר של זיכרון. כשיר שפותח פער זמן קטן בין זמן הכתיבה וזמן ההתרחשות בשיר. ההבדל הזה בין "כוכב" השיר, דצמבר, ותאריכו-כותרתו צריכים הסבר.

שאלה שנייה: מה פשר הטעות הלשונית בפתיחת הבית השלישי? צריך היה להיות "בֵּית הקפה מלא…", ואם כבר, ב"דיבורית", "הַבֵּיִת קפה". אבל אבות כותב "הַבַּיִת / קפה". למה?

יש תשובה אחת לשתי השאלות. אבל לפני כן, אחזור רגע לתחילת השיר. בית קפה עם נעדרים. ה"מי שחשוב כמת" ("עני חשוב כמת", אבל כאן זה גם פשוטו כמשמעו אולי). השיר מלא כפילים: החשוב כמת והחשוב כנם, איש הקולנוע ואיש התאטרון, הדובה המציצה "אליה" (אל "הבימה", כילד מתגנב להצגה? אל תוכה-היא?), וכפי שנראה מיד, אבות ישורון וג'ון באאז. המציאות בעיר נפתחת לרגע כמו תאטרון או סרט, וגם השמיים משתתפים במחזה. כל השיר הוא גם פרודיה על נוסח אלתרמן-שלונסקי (לא איכנס לזה); ושחקני הקולנוע ושחקני "הבימה" הופכים פתאום לשחקני שח.

ואז – מופיע הבית. מתוך התל אביביות התאטרלית, הקסומה, הנוקטורנית, מופיע הבית. ברגע זה נשבר השיר. מפני שהבית הוא הבית החרב של אבות בפולין, והוא נדחק פתאום אל השיר ה"נחמד" כתזכורת. הוא מיד ישוב להיות "משועבד", ל"קפה", וייקרא כ"בית קפה" תוך התעלמות מן השיבוש. אבל ההטיה הזו יוצרת עיקום חזק בשיר, מעין קפיצה בה המרחב נפער בתוך המילה ומתפצל ל"בית קפה" תל אביבי ולבית בקראסניסטב, פולין. כל זה תלוי על הפער הזעיר בין צירה ופתח.

בית הקפה רוצה ללכת אל הבית החרב אבל השיר מחזיר אותו אל ההווה, אל תל אביב, אל העכשיו. "מלא דצמבר", דהיינו מלא "עכשיו". ואז הוא שומע את ג'ואן באאז ברדיו. והיא שרה את המילים I Remember. ג'ואן באאז הופכת כאן לכפילה של אבות ישורון. היא שרה על זיכרון, וזה הרי בדיוק מה שעושה השיר הזה – הוא שיר זיכרון ("הבית", וגם "מי שהיו פה" מהפתיחה). לכן כשהיא שרה I Remember היא גם דוברת בשביל אבות. כאילו נכתב, היא שרה על זה שאני זוכר. וזה גם "אַי", קריאת כאב. ה"אני" וה"כאב" בתוך מילה אחת. הכאב זוכר.

השיר נכתב בינואר על משהו שקרה בדצמבר, והוא אומר בכך דבר פשוט: שהוא שיר זיכרון. שהוא שיר של I Remember. שהזיכרון והשיר הם אותו דבר עבורו. בפער "ינואר / דצמבר" השיר, ב"קטן", יוצר את מבנה-המבט של הזיכרון ה"גדול", הזיכרון של "הַבַּיִת". אחרי המילה "הבית" צריכה לבוא שתיקה גדולה, צער פתוח רב, לפני שחוזרים ל"קפה" ולשיר שבשיר.

===

(שנים חשבתי שגילתי שאבות מתייחס לשיר של ג'ואן באאז "לסשה" שנאמר בו And I remember the holocaust. הזיהוי של הציטוט-כביכול התאים להפליא לקריאה בשיר, אבל התברר שזה בלתי אפשרי, כי השיר של באאז הופיע רק ב-1979, שנים אחרי כתיבת השיר של אבות. כתבתי לסוכן של באאז כדי לוודא זאת. כנראה שמדובר ב"אי ריממבר" משיר אחר. זאת טעות מעניינת, כמדומני).