אם מחברי הספר הזה צודקים, זו סיבה לאנחת רווחה קלה. קראתי באחרונה כמה ספרים העוסקים בהתחממות הגלובלית לאור עליית שיעורי דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה. כמה מהספרים (למשל "מתחת שמיים ירוקים" של פיטר וורד והמפחיד הזה שאמור לצאת בעוד כשנה) ניבאו אסון. והנה, ב"כוכבים המקררים" יש תיאוריה מנוגדת של ההתחממות; למען האמת מחברי הספר אף צופים שינוי במגמת ההתחממות במאה ה-21. איני יכול כמובן לשפוט מבחינה מדעית עם מי הצדק, אבל עצם העובדה שיש השקפה אחרת מעודדת קצת (מובן שנזקי הזיהום האחרים, שאינם התחממות, נותרים בעינם בכל מקרה).
 
בכל מקרה, המחשבה שהספר מציע היא מחשבה מרגשת, ומדגימה עד כמה המדעי והפואטי הם אותו דבר ממש בשתי אופני הסתכלות ובשני סגנונות כתיבה, דבר שאפשר לכנותו פשוט "המציאות". אם לפשט, התיאוריה של סוונסמרק היא שמזג האוויר על כדור הארץ מושפע בעיקר מגורמים רחוקים מאוד מכדור הארץ בזמן ובמרחב: כוכבים (שמשות) שהתפוצצו לפני מיליוני שנים ובמרחק של מאות מיליוני קילומטרים מכאן. התפוצצות הכוכבים משגרת לחלל קרניים קוסמיות שלפעמים מגיעות אלינו; הקרניים נתקלות בהתנגדות רבה או מועטה של השמש ("רוחות השמש" – הרי זה שם לספר שירה); כשההתנגדות רבה הקרניים נהדפות ברובן ויש יחסית מעט עננים ואקלים חם; כשהשמש פעילה פחות יש פחות התנגדות, יותר קרניים קוסמיות, יותר עננים, ואקלים קריר או אפילו קפוא, כמו בכמה אפיזודות של התקרחנות גלובלית ("עידן הקרח הקטן" היה האחרון שבהם). ציור כמו "ציידים בשלג" של פיטר ברויגל (1565) צויר כנראה על רקע התקופה הזו.

 

 

מעבר לתיאוריה המדעית עצמה, הספר מלא בהבחנות אגב מדהימות ומסעירות. כך למשל מוסבר הצליל המופלא של כינור סטרדיבריוס גם באיכות העצים, שהושפעה מן האקלים הקר של זמן בניית הכינורות. "בגלל הטבעות הדקות [שגורם אקלים קר, ד"ב], היה עץ האשוחית שהשתמש בו סטרדיבריוס חזק ודחוס במידה יוצאת מן הכלל, והוא שיצר את איכות הצליל שבוני כינורות לא הצליחו להשיג מאז ועד היום" (עמ' 25).
 
בהמשך (עמ' 33) מציינים המחברים את הזיקה בין התחממות האקלים בין השנים 1000 ל-1300 כגורם אפשרי לגאות בבניית הקתדרלות הגדולות באירופה. זה מסעיר, מפני שזה בסך הכול די מובן מאליו מרגע שמצביעים על כך: תולדות האמנות או הספרות רוצות להאמין שיש להן סיפור "פנימי" שמתפתח מתוך עצמו, אבל לפי הספר הזה המוסיקה הקולית של גיום דה מאשו (שנולד בסביבות שנת 1300) או המוסיקה לעוּגב של באך, שנכתבה בשביל חללי הכנסיות האלו, כמו ציורי הקיר שצוירו בשביל הכנסיות לא היו מה שהם לולי אותן קרניים קוסמיות וכוכבים מתפוצצים רחוקים.
 
אבל הזיקות הללו מרחיקות לכת הרבה יותר מאפיזודה כלשהי בתולדות התרבות; עצם קיום המין האנושי יכול להיות מוסבר על ידי שינויים אקלימיים כאלו. "אנחנו חבים את עצם קיומנו, קיום יצורים נבונים, לאורות שאינם מאירים עוד את השמיים" (169) – הרי לכם משפט להגות בו!
 
סדרת "אופקים-מדע" של הוצאת "עם עובד" ידועה פחות מ"סדרת הדגל" "הספרייה לעם", אבל – מבלי להפחית בערכה של סדרת הפרוזה כמובן – היא לא פחות מעניינת מן הסדרה המרכזית. מגיע שלב ב"תולדות הקריאה" שלך, שכבר אין כל כך כוח לעוד רומאן, אפילו יהיה מוצלח למדי. אני מוצא את עצמי מתקשה בשנים האחרונות  לקרוא בלזאק ודוסטויבסקי, סופרים שפעם הייתי כמעט מכור אליהם. אולי זה יחלוף. מכל מקום, כמה מן הספרים המעניינים ביותר שקראתי בשנים האחרונות יצאו בסדרה זו (בעריכתה של עתליה זילבר), ובהם "המבול של נוח", "חייו ומותו של כדור הארץ", "חוכמת הכאוס" (שיצא בסדרה אחרת ב"עם עובד"), ועתה "הכוכבים המקררים". לי קשה למצוא בפרוזה בדיונית מעוף מחשבתי כמו זה שאפשר למצוא בספרי המדע הללו כמעט בכל עמוד.

7 תגובות בנושא “כוכבים מתפוצצים וכינורות

  1. נקרא כספר בדיוני שכותבו פועל בשיטת האלמינציה
    תגובת אלימינציה מהווה במידה רבה את התגובה" ההפוכה לתגובת סיפוח. בתגובת אלימינציה מאבדת תרכובת שני אטומים; במקומם נוצר קשר קוולנטי כפול בין שני אטומי הפחמן הסמוכים. האטומים העוזבים הינם מתמירים—הם אינם מהווים חלק משרשרת הפחמנים הראשית של התרכובת."

    לא צריך לכתוב בשיטת האלמינציה וגם לא נגד המדע בכדי להבחין בהתחממות מטורפת של כדור הארץ המובילה לקטסטרופה. מספיק להרגיש את זה
    כל יום מחדש.

  2. ממש במקרה, או שלא, כתבתי לפני יומיים את הפסקה הבאה:

    אנחנו אור כוכב חיוור שחדל מזמן ורק ממשיך להבהב.

    וההבהוב מסתחרר ועולה. כל פרודת אבק עולה בספירלה אל מותה, כולם, אסירים וסוהרים, זונות וסרסורים וקדושים, פקידים ושופטים ועקרות בית, וגנבים ושקרנים ונואפים, והתמימים והצדיקים, והסופרים והמשוררות, יפי הנפש ומכוערי הנפש, החיילים והקלגסים, העבדים והאדונים, והציניים והמלגלגים, והשמחים לאיד, והרוצחים שלנו, המרטשים והמשסעים והמשספים שלנו, והרופאים והמיילדות שלנו, אנחנו כאן כולנו, האבות והאמהות והילדים המתים שלנו.

סגור לתגובות.