"למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת"

את התערוכה של יורם קופרמינץ כדאי לראות אחרי קריאה בספר המהמם שלו, שכמו רוב הספרים הטובים בישראל נעלם ואין להשיגו, "אוקטובר – יומן מלחמה" (הוצאת בבל, 2000). הספר מסתיים בסצנה במלחמת יום כיפור. הסצנה היא של שבר. אבות ישורון כתב את "השבר הסורי אפריקני" כמטפורה הבסיסית של המלחמה הזו, שבירת העולם, שבירת הגוף כמו בניתוח. ומעניין שאצל קופרמינץ המלחמה מיתרגמת לאותה חשיבה מטפורית/מציאותית – אלא שהוא בניגוד לאבות ישורון היה בשדה הקרב ממש, ולכן השבירה היא מ"השטח": חייל שאין לו רגליים, על סף מוות, שקופרמינץ נושא על גבו. "ראיתי חצי אדם, בלי רגליים, לא ראיתי בבירור, הראייה הייתה מטושטשת", וגם אחר כך (עמ' 60), "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת ולא ראיתי כמעט כלום".
 
הפציעה וסף-המוות מוגנים, בספר, על ידי אי-ראייה. בתערוכה הזו זה משתנה, כמובן: קודם כל, זו תערוכה של ראייה חדה. התצלום שאפשר להיכנס איתו אל התערוכה הוא זה שלמעלה. לא צריך להרחיק לכת בפרשנות כדי לראות שהסיבה שהאנדרטה הזו (בברלין) משכה את המבט של יורם הייתה זה שהיא משחזרת את הסצנה מהספר שלו, כלומר מהחיים שלו. האנדרטה הזו היא אנדרטה עבורו, היא כמו ראי ענקי מברונזה שמוצב באמצע ברלין ומשקף את העבר האישי שלו. גם החייל בלי הרגל שם, אבל גם זה שנושא אותו. כמה מזעזע הוא שהחייל שסוחב הוא חייל בלי ראש. כאילו כדי להזכיר את הראייה המטושטשת של "אוקטובר", ואולי כדי להדגיש שזה שסוחב ונשאר בחיים פצוע לא פחות מזה שנסחב. התצלום רואה את זה. צריך לחבר בדמיון בין ה"ראייה המטושטשת" וה"אין ראש" של החייל באנדרטה מצד אחד, ובין הראש והמצלמה המדויקת של קופרמינץ שעומד מול זה מצד שני. יש כאן לא אחד שסוחב את השני, אלא שלושה "שחקנים".
 
ואז, אפשר להפנות מבט בתערוכה לכמה ראשים שיכולים "להיכנס" במקום של הראש החסר. יש שם ראשי פסלים שמצולמים בתקריב, פצועים ומחוררים; או ראש בובת חנות בגדים מרחף, וספסל ישיבה שבמקום שבו יכול היה להיות ראש של מי שישב שם יש כתם שחור כמעט בלתי נראה, ועוד. תמונות רבות באות ויוצאות – לפי מבט זה – מן הראש החסר שבאנדרטה. ניסיונות להשלים, כפילים מצחיקים אפילו. לפי מבט זה, חלק מן התערוכה הוא דיוקנאות עצמיים, אבל לא בהשתקפות של ה"אני", אלא "בעולם". כל תמונה כזו של ראש אינה יכול למלא את הרגליים של זה שנסחב, אבל היא מחדדת את המבט המטושטש ולפחות מחזירה את הראייה.
 
לצד התמונות האלה יש גם תמונות של מסתורין פשוט, נופים שהם ציוריים מצד אחד אבל צנועים, לא ראוותניים, מצד שני. קיוסק בשלג מול הים שהשלט שלו אם איני טועה בתרגום הוא "קיוסק הברבורים" (במקרה יצא שהתערוכה מוצגת בגלריה "ברבור" בירושלים). ברבורים ממש אין שם, אבל השלג נפרש לצדדים כתזכורת.
 
ציירים רבים כיום הפנימו אל המבט שלהם את מכונות הייצוג השונות: מצלמת סטילס, מצלמת מעקב, מסך פוטושופ, מקרן שקופיות, מיקרוסקופ. זה נושא לדיון נפרד (שבכוונתי לערוך בשיח הגלריה בתערוכתו של מאיר אפלפלד הנפתחת מחר, 24.10. שיח הגלריה ב-16.11). אצל קופרמינץ המהלך הפוך: המצלמה מחפשת שפה שזוכרת את הציור, את ארגון התמונה, את הזווית המסגירה את המתבונן. התצלומים האלה "אומרים" כל מיני דברים, אבל דבר אחד הוא קבוע ועקרוני: אף אחד לא יכול היה לראות את זה כך. ולפעמים: אף אחד לא היה רואה את זה בכלל. את המשפט "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת" אני שומע ברקע. 

 
 
+++ 
כדאי לקרוא גם את הטקסט של אוצר התערוכה, יונתן אמיר. שם גם יש פרטים על הגלריה, ימים ושעות וכו'. לאתר של קופרמינץ >>>