הלשכה הריקה

לשכה ריקה של שר בלי תיק – הרי זה ממש פסוק זֶן. אפשר וראוי לדבר על הבזבוז; אפשר גם להאמין שאם רק תתמלא הלשכה בעובדים חרוצים בשכר גבוה (שיזכו, כמובן, למענה אבטחתי) יחדל הבזבוז ויהפוך לתועלת הכלל. אבל אפשר גם לעשות משהו אחר עם הלשכה הריקה של השר בלי התיק. אפשר להשאיר אותה כמות שהיא. ריקה, דוממת. אפשר אפילו להוציא את רוב הרהיטים ולהעביר לנזקקים. ואז הלשכה הריקה תוכל להיות בעלת ערך אמנותי ורוחני. היא תהיה מיצב, אמנות, סמל. 

לצד הלשכה הריקה תמשיך לפעול הלשכה המלאה, ושם יעבדו במרץ ויעשו מה שצריך, כמובן, בגיבוי מלא של המענה האבטחתי. אבל מדי פעם  ייזכר מישהו מהלשכה המלאה בקיומה של הלשכה הריקה, ובחשאי יעלה אליה ויישב שם קצת בשקט. ובמהלך הזמן, יבואו גם מלשכות אחרות ללשכה הריקה, וגם ממקומות אחרים בארץ ובעולם. אין גבול לאפשרויות של המקום הזה. כפי שאומר כיתוב התמונה בכתבה, "כל אחד יכול להיכנס ולשוטט בין החדרים". כל אדם יוכל לבוא עם ה"מלא" של חייו אל ה"ריק" הזה ולהרהר מעט. הלשכה תהיה תזכורת – לאף אחד במיוחד ולכל אדם.

לא צריך להגדיר תזכורת למה, מפני שזו תזכורת פתוחה. כל אחד יוכל לקחת כרצונו מתוך הרִיק של הלשכה. אין אדם שלא ישמע שם משהו. זה יהיה כמו האורקל בדלפי. נותן המעטפות מלאות המזומנים יחשוב פתאום על המעטפה הריקה אחרי שהשטרות הוצאו ממנה; הורס הבתים יחשוב על בית ריק רגע לפני שמקעקעים אותו; תאב הרייטינג יחשוב על הרגע שאחרי כיבוי הטלוויזיה, או על הפסקת חשמל גדולה; הסופר יחשוב על הדפים שהוא ממלא וממלא, יום אחרי יום, ואז על דף נייר לבן; מגרש ה"זרים" יחשוב על הבית הריק של המגורש, שתיכף יתמלא במישהו אחר, שיגורש אף הוא, ואולי יחשוב על עצמו עומד בבית ריק. רק התמונה הזו: אתה בבית ריק. הלשכה הריקה תצייר את הציור הזה שוב ושוב, וכל אחד יוכל להיכנס לתמונה.