מרילין נלסון (תרגום של אִינגֶה פדרסון, דנמרק)
מתוך כתב העת blackbird, 2002
מאנגלית: דרור בורשטיין
תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה
בֵּית חוֹלִים. בְּגַנִּים
שׁוֹקְעִים צְהֻבִּים. מַיִם
עוֹמְדִים
מִתַּחַת לָעֵצִים.
בְּמִטָּה לְבָנָה שׁוֹכֵב
אָבִי בֶּן הָאַלְמָוֶת.
מֵאֲחוֹרִי עֵינֵינוּ הָעֲצוּמוֹת
אָנוּ צוֹחֲקִים בַּחֲרִיצוּת
מַשְׁלִיכִים עָלִים אֶל הָאֲוִיר
לְהוֹרִיד גֶּשֶׁם שֶׁל זָהָב.
כְּשֶׁאָנוּ רָצִים
רַגְלֵינוּ שׁוֹרְקוֹת.
בְּהַגִּיעַ הָעֶרֶב אָנוּ גּוֹרְפִים
אֶת הָאַשְׁפָּה בְּיַחַד,
מַדְלִיקִים מְדוּרָה.
בַּאֲוִיר מֵעַל לַלֶּהָבוֹת
פָּנָיו קְלוּפִים, רוֹעֲדִים, עֵירֹמִים
מַבָּטוֹ הֶחָטוּף בְּמַבָּטַי
לִפְנֵי שֶׁהוּא קוֹפֵא
תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה בָּרֶמֶץ
עֲבוּרִי
מתחת לשולחן 
תפשה את תשומת לבי ההבחנה בין הסטגנציה השורה על בית החולים והחיים (מוות) בו – "שוקעים", "עומדים", "שוכב" – ובין הפעלתנות של הזיכרון. כאילו הרגע של עצימת העיניים, שאמור על פניו להבדיל בין ההווה הפעיל לעבר הקפוא עושה בעצם את ההיפך: בזיכרון "צוחקים בחריצות", הרגליים שורקות בזמן הריצה, יש די כוח לגרוף את האשפה ואחר כך להדליק מדורה.
אבל אז, רגע לפני הסוף (סוף החיים? סוף הזיכרון?), נותר זמן רק לעוד מבט אחד – לפני שחוזרים לקיפאון ההווה.
הבת נותרת לבדה עם תפוחי האדמה ברמץ. גופה קפוא בהווה, אך זיכרונה רוחש בעבר.
אהבתיאהבתי
ומרגש.
אהבתיאהבתי
סרט בכל כך מעט מילים. השיר הוא סרט נע של תמונות מכמירות לב
אהבתיאהבתי
שיר יפה. מזכיר בחומרים שלו את "הקיץ גווע" של ביאליק.
אהבתיאהבתי