כיתת יורים של ליצנים

אני קורא בהנאה רבה מאוד את ספרו החדש של רוברטו קלאסו, "ורוד טייפולו" על טייפולו האב (הספר יצא באיטלקית 2006 ותורגם זה עתה לאנגלית). אני באמצע, אבל הספר זורם מציור לציור (מלאכת הספר ללא דופי – תמונות צבע ברצף הטקסט על נייר משובח), מוויכוח עם מבקרים (שעבורם טייפולו היה צייר "בזוי" בשמחתו, בעיני מבקר קודר-מרקסיסט, בהשוואה לקרווג'ו "דובר האמת", כביכול – כאילו האמת תמיד שחורה), להשוואות בין טייפולו לקודמיו (ורונזה למשל), ובעיקר להתוודעות אל ה"קרקס הנודד" של הצייר המסחרר הזה – מעין להקת תיאטרון שנודדת לרוחב אירופה, אלא שאין היא להקה של אנשים בשר ודם אלא של דמויות מצוירות, שמופיעות בתחפושות שונות בציורים שונים, ויוצרות כך רשת אינסופית של הדהודים וציטוטים. למשל, דמות נשית אחת תופיע בתפקידים נשיים רבים, כמו קליאופטרה ולוצ'יה הקדושה וונוס ועוד. קלאסו מכנה זאת "רומן בהמשכים" שפרושׂ על פני היבשת כולה, ממקומות שונים באיטליה לווירצבורג ולמדריד. אותן דמויות, התלבושות שונות והתפקידים שונים, שרות את "תהילת הנראה" כלשונו של קלאסו. תיאטרון-עולם, אמנות שלכנותה "טוטלית" יהיה עלוב מדי. בניגוד לטוטליות של וגנר, זוהי טוטליות שמחה. הקישורים של קלאסו נפלאים. מתגלה פתאום כי דגא אוהב את טייפולו – לא מפתיע בכלל. אצלנו כתב אריאל הירשפלד על טייפולו האב כמה רשימות יפות.
 
טייפולו, כותב קלאסו, היה "נשימת השִׂמחה האחרונה באירופה". איני יודע אם קלאסו מתייחס בהמשך הספר לבנו של ג'ובני בטיסטה (1696-1770), ג'ובני דומניקו (1727-1804). תוך כדי הקריאה של קלאסו נזכרתי בסדרת הרישומים של טייפולו הבן על "חיי פונצ'ינלו". וככל שקלאסו מאיר את טייפולו האב כצייר של "אור" (אם כי גם לו יש דברים אחרים), אפשר לראות את החושך של בנו. זה רגע מרתק בתולדות האמנות, שהוא גם רגע של יחסי אב-בן במשפחה אחת. טייפולו הבן, בסדרה הזו, ממשיך מהלך חריג יחסית אצל אביו (בסדרת ה"סקרצי"), אבל הולך איתה רחוק מאוד. זו סדרה של 104 רישומים שגיבורה הוא אותה דמות של הקומדיה דל'ארטה ותיאטרון הבובות האיטלקי. זו דמות נלגעת, מוקיון. אצל טייפולו הבן הוא לרוב  גבוה וגיבן, וחובש כובע שוטים ארוך.
 
נקודת המוצא הזו, של דמות מוקיונית, הופכת בסדרה של טייפולו הבן לאחת היצירות המזעזעות ביותר בתולדות האמנות. דומניקו יצר עולם גרוטסקי, מסויט אבל בלי רטוריקה של סיוט, כלומר הכול ריאלי לגמרי, ענייני ואפילו יומיומי; עולם שליצנים ואנשים "רגילים" גרים ופועלים בו בכפיפה אחת. הנשים הן לרוב "אנושיות", אבל סובבים אותן היצורים האלו, במסכות "ציפוריות" ובכובעים ארוכים. יש גם דמויות נוספות, כמו רופא בעל אוזני חמור, ודמויות מביטות מסתוריות, "אוריינטליות". וגם שופטים, כלבים ועוד. ה"רומן בהמשכים" בצבעים מרהיבים של טייפולו האב מועמד כאן על הראש. זה כבר עולם אחר ואמנות אחרת, והיא מזעזעת דווקא בכלל ה"שפה" הציורית הוונציאנית שעדיין פועמת כאן במלוא הווירטואוזיות.

זה מתחיל מסצנות כמו פונצ'ינלו שנולד – הוא בוקע מביצה; פונצ'ינלו בבית ספר – הורים מביאים את הילדים ללמוד, ההורים כמו הילדים בתלבושות הפונצ'ינלו, מסכות וכובעים ומעל ראש כולם תלוי כלוב ציפורים. אבל מהר מאוד ההומור נהיה שחור ומחריד. כך מסתיימת המאה ה-18 על האידיאלים הגבוהים שלה. בסצנה אחת מגלה סיעה של פונצ'ינלים קבר ובו פונצ'ינלו-שלד, שנקבר עם הכובע; במקום אחר קטטה המונית של פונצ'ינלים, במקום אחר, פונצ'ינלים מרקידים כלבים – ואז לפתע סצנת כיתת יורים בה פונצ'ינלים יורים ברובים בפונצ'ינלים, והירויים במסכות הליצן שרועים על הקרקע וכובעיהם לצד ראשם. המחריד אינו רק ההוצאה להורג (שמזכירה את גויא, שיצייר דבר דומה כמה שנים לאחר מכן, אף הוא בגלל מעללי הצבא הצרפתי שאחרי המהפכה) אלא בעצם המרת האנושיות במעין תיאטרון שחור של ליצנים. גם כשהם לא עושים משהו מחריד – למשל מלמדים ילד בבגדי פונצ'ינלו ובמסכה ללכת בעזרת מעין כלוב נייד – זה מעיק על הנשמה מפני שהם יצאו מן התיאטרון שלהם, כאסירים נמלטים שהתנחלו בבתים של האנשים ה"רגילים". למעשה, החזון של סדרת הרישומים הזו הוא של עולם שנכבש בידי ליצנים; עדיין יש בו אנשים "כמונו" אבל הם תמיד מיעוט. בעולם כזה, לא משנה מה יעשו הליצנים – זהו כבר עולם אבוד, שמאפיינו הברור ביותר הוא הכחדת הצחוק: דווקא בגלל שהכול "מצחיק", הכול מבוצע בידי ליצנים, דבר אינו מצחיק באמת, אלא רק מעורר גיחוך של אימה ופלצות. דבר דומה אפשר היה לראות בסצנת השוד שבפתיחת "באטמן" האחרון.
 

כמה תמונות:

1

2

3