בשר
פגשנו באקדמיה לאמנות צייר נודע שלימד שם שיעורי רישום, והראינו לו את כל הרישומים שלנו; היו לנו כבר עשרה אולי, רישומי טבע דומם ורישומי נוף, וגם רישומי דיוקן של הורינו ושל ידידינו, והוא הביט בהם בעיון רב והודה כי כישרון גרפי מסוים יש לנו, אך, שאל לפתע, האם לא נעדיף – ואז הפנה אל כף ידו הלבנה אל החדר הסמוך בו עמד נער עירום לגמרי, שֶרק עתה הִבְחַנּוּ בו – לרשום מן הבשר החי, כלשונו, והוא הכניס את הפחם אל פיו ובשיניו הלבנות גרס אותו כִּצְנִים.
צליבה
ביומנו הראשון באקדמיה לאמנות בלונדון אחז בזרוענו המנהל הקשיש שהיה בעבר המורה הבכיר לציור של האקדמיה והובילנו אל המסדרון, שם הייתה תלויה תמונת צליבה מודרנית גדולת ממדים של קדוש שנצלב עירום, ראשו הפוך, בגופו תקועים חיצים רבים, וחייל רומי בקסדת זהב שניצב לצדו עומד לכרות את ראשו. המנהל, בחדווה לא מוסתרת, סיפר לנו כי המודל לקדוש המעונה שבציור היה המנהל הקודם של האקדמיה, שהוא עצמו הדיח והחליף בתפקיד. הוא עצמו, אמר המנהל החדש, הקשיש, מבלה בימים אלו שעות ב"חדר העירום", מתוח על גלגל עינויים, מוקף קלגסים נעווי פנים, כשמסמרי פלדה נעוצים לו בכפות רגליו היחפות, העדינות כל כך.
מתחת לשולחן 
ראית במקרה את הסרט "רומנטיקה וסיגריות"? משהו בהגיון הפנימי של הבית ספר לאומנות בלונדון מזכיר לי. אולי כי אני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המנהל הזה פוצח, עוד רגע, בשיר.
אהבתיאהבתי
למדתי אצלו פעם. פחד אלוהים
אהבתיאהבתי
לא ראיתי את רומנטיקה וסיגריות, אבל את קפה וסיגריות כן
ונטלי – מי לא למד אצלו, מי לא עבר את זה
אהבתיאהבתי
קצת הפריע לי השימוש בלשון רבים. בעיקר במילה "זרוענו", כי אז פתאום מתברר שמדובר באדם אחד שמדבר על עצמו בלשון רבים, ולא בחבורה באמת, וזה הוציא לי את העוקץ מהחוויה של נערים ירוקים, מפוחדים.
אהבתיאהבתי
.
אהבתיאהבתי
היה לי מורה כזה , מאוד חביב – לצילום,
לא היה מהסס לתת לתלמיד ציון מינוס5
הנימוק – לא מספיק שאתה אפס – אתה גם מבזבז את הזמן שלי
המורה הטוב ביותר שהיה לי בחיים,
אהבתיאהבתי
מצחיק, לא להראות לילדים, גם לי תמיד העבודה של מודל עירום נראתה מיגעת במיוחד.
אהבתיאהבתי